shmulik

| שמואל לוי 23 שכה אחיה, ציפיתי לפיצוץ ואני מתאדה, אך, תודה לאל, הבלם יד תפוס, חוטי התיל עזבוני, ואני כעת מחפש את השביל. אבל, מה האורות? ליד האמבולנס? בטח התרגיל התחיל ומפגיזים את האזור בתרגיל. ירדתי לראות מהן הלהבות. מסתבר שהמכונית נשרפת ויש לכבות את הלהבות עם כפות הידיים. אני שופך חול, שופך עוד ועוד, הלהבות נכבות ונדלקות שוב בגלל חיכוך, וכשהאודם החליף צבע, הלהבות פסקו. נשכבתי מתחת למכונית להירגע. בי נשבעתי, שאני חוזר לתאג”ד בנסיעה ולא הולך בדרך לא זרועה חזרה. ק”מ נתגלה אור דומה לאור 2 הסתכלתי סביבי, ובמרחק כוכב נוצץ מעל האדמה. עליתי לקבינה ומצאתי את הבעיה של הדליקה: בלם היד שלא שחררתי, חצי נחמה. התקרבתי לאור הנוצץ והסתבר שזה אורו של המח”ט שנעצר ואחריו טנקים, נגמשי”ם, משאיות ומה לא. הקצין שאל אותי מה מעשיי פה. כעת סיפרתי לו על ההרפתקאות שעברו עליי. ביקשתי מים לשתות, קיבלתי ושתיתי לרוויה. שאלתי כיצד חוזרים לתאג”ד, הוא הראה לי, הצדעתי ונסעתי. הסתבר לי בדיעבד, שהמח”ט סיפר ברשת האלחוט ק”מ, שעליתי על שדה 7 למפקד ששלח אותי אל ההר המוקשים ועל השריפה. כשהגעתי לתאג”ד, המפקד חיכה לי בדאגה והשעה אמצע הלילה. המפקד הכין לי אוכל, הכין לי אלונקה עם רגליות ושמיכות וכיסה אותי. לאחר האוכל ישנתי עד הבוקר. חשבתי על החוויה, ומן הפח אל הפחת, התעוררתי מאוחר בבוקר. גיליתי שכל צוות החיילים החובשים לובשים בגדים וגם מסיכה למלחמת