shmulik

החיים על פי שמוליק | 22 הוראה לכבות את האורות. מה הבהלה? אולי המקום נועד לתרגיל הגדול. אולי יופגז? אולי ניסוי? אני בודד במדבר ובינתיים אני אמור להגיע אל ההר המסקרן. ואכן גיליתי אותו בין השמים עם כוכבים והארץ. ההר נראה לי בחושך. עצרתי וכיביתי את המנוע ואני מחכה לחיילים, כמו שנאמר. אבל אינני רואה דמויות. אני בודד בחשיכה, הקור מקפיא ומסביב שממה ואפלה. מה קורה ומה עליי לעשות? עברה שעה ועוד חצי שעה. החלטתי לחזור לתאג”ד באותה הדרך. אסור להדליק אור בנסיעה, במחשבה שאולי התבצע תרגול והמקום יופגז, ואני בודד באפלה וקופא מקור. אזרתי אומץ, התנעתי את האמבולנס ובחזרה לתאג”ד. אני פונה שמאלה ומחפש בחושך את השביל הלבן, בהנחה שאמצא את הדרך. לפתע נשמעו רעשים משונים, פתחתי לשנייה את החלון, ידיי הרגישו בחוטי תיל והרכב נעצר דום. הדלקתי לשנייה אורות כדי לראות מה קורה. מול העיניים נגלה שלט ובו כתוב “זהירות מוקשים”. גִוואלְט. עכשיו מה עושים? אני בחוסר אונים משווע, בתוך שדה מוקשים? אני עצור בתוך האמבולנס במחשבה שפה חיי נפסקים, ואפילו לרדת אני לא יכול מחמת גדרי התיל האופפים אותי. לחכות לבוקר? יראו שאינני. ואני - לאחר מחשבה על החיים ועל המוות – ממשיך בהחלטה נחושה לנסוע בין המוקשים מבלי לראותם. נפרדתי מהעולם, מהמשפחה, מהחברים, ועכשיו אבדוק את מזלי, אולי אלוהים יעזור לי לצאת בשלום. אני זז, מושך חוטי תיל, אך קודם, מתוך הרגל, עצרתי עם בלם היד שתפוס והנסיעה קשה יותר.