shmulik

| שמואל לוי 21 כעבור זמן קצר השתחררתי, יצא לי קצת לעבוד באגד, ימי מילואים. 21- ונקראתי שוב לדגל: תרגיל חטיבתי ל החורף בעיצומו ובלילות קר מאוד, קור עז. את צה”ל לא מעניין. התרגיל נעשה בפקודה, עם גשם זלעפות. הגענו בואכה קסימה ומכאן אפשר להגיע לכביש המוליך לאל עריש. זה מין שדה תעופה ענק. התמקמנו בצד הכביש ע”י אל עריש באוהל ענקי. תרגלנו חבישות למיניהן, ותוך כדי התרגיל אוזני שומעות באלחוט בפקודה להעמיס חומר ק”מ לתוך סיני, בין 7 מיוחד לתוך אמבולנס, למרחק של שני כפרים מצרים. עלי להגיע להר, למצוק ענק, הדומה להר שולחן. יש להגיע לשם בכל מחיר, עד בואם של החיילים לקבל את החבילה. לפתע, מפקד התאג”ד, באמצע התרגיל, מבקש ממני לצאת למשימה. שאלתי אותו: יש עוד חיילים, בחרת בי ברוח טובה. תשובתו הייתה: אני סומך עליך - גם חובש וגם נהג אגד. אגב, ידוע שבמדבר, בפרט בחורף, הקור הוא עז, קור מקפיא וחושך על פני תהום. צא, מחכים לך. עוד מעט תשקע השמש ותבוא העלטה. בנסיעה שאלתי את ק”מ וחזרה. 7 , עצמי, מדוע ללא ליווי? אך אין דבר הנהיגה היא בשביל רחב מאוד, אדמת לס. במבט הצידה אני רואה ג’יפ עם אנטנות מתקרב אליי. נעצרנו יחד ומתוך הג’יפ הדליקו את האור כדי שאראה עם מי אני מדבר. מסתבר, שהוא האלוף דרור ושאל אותי לאן פניי מועדות. סיפרתי לו הכול ושאל אותי אם אני מפחד, עניתי שלא. טוב, סע בשלום. הצדעתי והמשכתי בדרכי וחשבתי לתומי: מה קורה כאן? לפני הפגישה עם האלוף קיבלתי