shmulik

| שמואל לוי 19 ליומיים בשישי-שבת וחוזרים חזרה לשגרה. אבל אין אפשרות לטרמ”פ, אין מכוניות, וליד הבסיס שדה תעופה. ניסיתי את מזלי והגעתי למנחת, בתקוה שיעלו אותי על מטוס, והנה מגיע מטוס ומתקרב. מסתבר, שזה מטוס דקוטה. חייל טוב לב ממשטרה צבאית ריחם עלי, וביקש שאכנס פנימה. התרגשתי, ראיתי את כולם יושבים על קרש ארוך, תפסתי מקום, הדלת נסגרת וכעת בטוח שהטיסה הביתה. המטוס תופס מהירות וממריא לשמים. באמת פחדתי, רציתי לרדת וזה כבר אבוד, המטוס הזקן התרומם. הפחד נמוג, וראיתי את סיני ממעוף הציפור. והנה הטייס עוזב את הקוקפיט, מבקש להסביר מה קורה, ומודיע, שעוד כמה דקות מתקרבים לעזה, ושם מתחוללת סערה ויורדים גשמים, שנחזיק חזק כשנגיע. איזו דקה נבהלתי - למה בכלל אני במטוס, רציתי לרדת. כשהגענו, כבר באמת התחוללה סערה. המטוס התנדנד ורעד, עלה וירד, ומגג המטוס יורדים לי על הראש מים. הגענו לנתב”ג, בחלק הצבאי, הנחיתה קשה והמטוס נוטה ימינה ופתאום שמאלה. חסר לי עוד שנתרסק. המטוס נגע במסלול, קפץ פעמים מספר ונעצר, השבח לאל. מתוך טיפשות אני מוצא את עצמי בלוד ביום שישי, טרמפים אין, ודרכי דרומה לבאר שבע. אוטובוסים אין. איכשהו הגעתי לבאר שבע עם טנדר מוביל ירקות. יום שישי, השמש שקעה ובאה העלטה. אני מגיע הביתה, דופק בדלת, ומה נאמר לי: “יופי. עכשיו מגיעים? כל כך מאוחר?”