shmulik

| שמואל לוי 107 שנים בערך, אשתי ז”ל ואנוכי נסענו לנפוש לכמה 9 לפני ימים, בזכות משהב”ט, להבראה במלון קיסר בטבריה. הגענו לארוחת צהריים ונכנסנו למסעדה. לפתע מודיעים ברמקול: האם יש רופא במקום? שמעתי שוב ושוב. אמרתי לאשתי: תאכלי, אני הולך לראות. לידו או סביבו הרבה אנשים מהמסעדה, בוהים ומסתכלים ואינם עושים דבר. ראיתי אדם עם ראש מורד, בקושי נושם, הולך למות. מיד, איך שהוא נמצא, השכבתי את הכיסא לרצפה. שאלתי האם זה סכרת, לב, וברגע זה האיש עצם את עיניו. יכולתי לחיצות - 20- הנשמות ו 2 - בקלות להנשימו וכך עשיתי הצמדתי את פי אל פיו כאשר הסנטר נוטה לאחור, אוטם את נחיריו, מצמיד את פי אל פיו (לא נעים בכלל) כמה פעמים, והאדם התעורר, הצלתי את חייו. שטפתי היטב את פי וחזרתי לאכול את המרק. תוך כדי כך, ניגש אלי בחור רציני, פרמדי”ק, שהגיע באמבולנס, טופח לי על הגב ואומר: “אתה יודע שהצלת נפש בישראל”. לאחר המסעדה הלכנו לחדר במלון. דופקים בדלת: “אדון לוי”, צועק מישהו. פתחתי את הדלת ומילאו את החדר בפרחים, ולאחר מכן מילאו את החדר בפירות. P.T.S.D אתן עוד אפיזודה בנושא רפואי. אני נכה צה”ל מצטיין במלחמת שלום הגליל, ושימשתי כחובש קרבי בהיטס. הייתה שם עבודה רבה, בטיפול בפצועי מלחמה. במחלקת טיפול בדרכים בנהיגה, רישיון האוטובוס נלקח ממני. נודע לאגד, והם חשבו מה עושים. עלה להם רעיון, שכחובש אפשר להעביר אותי למדור רפואי. רופא מיוחד מהאגודה – אורטופד, לימד אותי את רזי הטיפול בבעיות