alhazafon 228

24.7.2019 / על הצפון / על הצפון 24.7.2019 43 ולדבר עליהן ולפעמים גם לברך אותן. אני מנסה להסביר כאן לאמנים צעירים לא להתפשר. תהילה היא לא דבר רע, אבל היא צריכה לבוא בזכות איכות היצירה. אני לא מכניס לכאן אמנות בינונית". לנער את האבק שמעל האמנות הקיבוצית לפני כחודש נפתחה בגלריה התע ע 31- רוכה 'חיים עכשוויים' (שתינעל ב לחודש) שאוצר לראשונה האמן שלו ), יליד קריית שמונה 28( גיל. גיל שגדל במשמר הירדן, עזב את הצפון לטובת לימודי אמנות בירושלים. משם המשיך, כמקובל, לתל אביב, ואחרי כחמש שנים חזר צפונה ואיחד כוחות עם גולן, שהתרשם מכישרונו ומסירותו והזמין אותו לשתף פעולה. כעת אמור גיל להזרים דם חדש בעו ע רקי הגלריה בפרט, ובאלו של שדה האמנות האיכותית המקומי בכלל. הוא גם מלמד כאן רישום, ואחת הע ע בודות הבולטות והגדולות המוצגות ’, היא שלו. Truth‘ , בתערוכה בתל אביב קל יותר להתברג לס ג צינת האמנות המקומית והיא דינ ג מית יותר. למה חזרת צפונה? גיל: "הבנתי שאמנות זה משהו שאני רוצה לעשות ולא כדרך אגב. במרכז עבדתי כאחראי משמרת בבר והיה לי מאד כיף, אבל זה השאיר לי מעט מאד זמן ליצור, וגם כשהיה לי – זה לא היה זמן טהור שיכולתי להעמיק בו ביצי ע רה. יש לי כאן יותר שקט, אבל הני ע תוק הזה גבה מחיר חברתי. ככל שאתה מתבגר האופציה להגדיל את המעגל החברתי 'סתם ככה' קטנה. שדה האמ ע נות כאן יכול ומתחיל ליצור את זה, אבל אני לא מלקק דבש. אני עובד ומ ע למד וחייב כל הזמן לדאוג לדבר הזה כדי שזה יקרה, אבל מבחינתי זה ערך עליון. לא משנה מה יהיה, אני אצור. זה מקצוע קשה, זאת לא הפרנסה שלך ברוב מקרים. אני לא מתפשר כי חשוב לי מה אני מציג, גם אם אלו יהיו אר ע בע-חמש עבודות בשנה – אדע שאני שלם איתן עד הסוף". כשהתחיל לאסוף חומרים לתערו ע כה המגוונת, הזמין גיל אמנים לש ע לוח אליו עבודות ("קול קורא"). יוצרי הפריפריה הצפונית לא נענו. "אף אחד לא בא, לא דפק על הדלת. ויש להם פריווילגיה לבוא לראות את החלל, להציג את עצמם... פה בצפון אין שיח אמנותי מספיק חזק, וחבל", הוא אומר. "מה שנקרא פה אמנות הוא יותר טר ע נדי, מיינסטרימי ומסחרי". הניגוד בין הנושאים הטעונים, לבין הצבעוניות והעושר הסגנוני של הע ע בודות המוצגות בתערוכה מורגש; קרן מצויר על רקע M16 סגל מציגה רובה משטח ורוד מנצנץ. גבר ענק הכורע, נעול בכפכפים זולות, נועץ מבט עייף – אולי מובס – במתבונן, מוצג בטכ ע ניקת אבקת פחם בעבודה של רעות דפנא. לכל תערוכה יש נושא מגובש, ואמירה קוהרנטית היא בגדר חובה למי שרוצה להציג פה. אם חשוב לך לתווך מסרים ור ג עיונות, איך אתה מוודא שהם יע ג ברו דרך אמנות מודרנית, שפעמים רבות אינה מובנת לקהל? גולן: "לי יש בעיה עם אמנות עכ ע שווית שהיא אנרכיסטית נורא, ואחד מהסמלים האנרכיסטיים הוא שהאמן מרגיש שהוא לא חייב לספר לך שום דבר – או שאת מבינה או שלא. אני חושב שכמו עם כל מוצר אחר שאתה רוצה לצרוך, גם כאן אתה צריך לדעת מה הרקע, ואין שום סיבה שלא להס ע ביר אותה (כלומר את העבודה, ע"ט) עד תום. אני יכול להכניס אמנות מו ע פשטת, אבל היא צריכה להתכתב עם הנושא של התערוכה". ג � זאת אומרת שאם אסתובב ב לריה ואבקש הסבר על העבודות, אתה תיתן? "את חייבת לבקש שאסביר לך, ואני אהיה מנוכר וחרא אם לא אסביר. אנ ע חנו מתחננים לאנשים שיבואו ל'סיורי גלריה' במחיר סמלי. אני דוחף להם מידע עד הפרט האחרון והם אומרים שזה לא קורה להם בסיורים בגלריות אחרות. זאת אחת הגלריות היחידות שמסבירות הרבה על מה שמציגים. אני כאן כל הזמן כדי להסביר, ואצ ע לי נוכחים בערב הפתיחה כל האמנים שמציגים. אני מלמד אנשים שבאים לפה איך לנתח יצירה, זה חשוב". גולן הוא במקור מתל אביב, והוא אינו מתנצל על הגישה המיסיונרית, שעשויה גם להתפרש כמתנשאת. "הפריפריה מאד מאותגרת. אין פה את לחץ הקיום של המרכז. יש פה משהו רגוע יותר, שכנראה השפיע על האמ ע ביציה של אמנים. אני חושב שזה מש ע פיע על איכות האמנות ובאתי לשנות את זה. יש איכות בפריפריה, אבל צריך לגרות אותה. אני לא אוהב את מה שיש במרכז הממסד האמנותי. אני לא חושב שאני משיח, אבל אף אחד לא בא ואמר: 'חבר'ה, מגיע לכם יותר'. ובתור מי שמפעיל את הגלריה כבר תשע שנים, אתה רואה שינוי? "כן. זה התחיל מערבי פתיחה שה ע איש בשנתיים 25-20 גיעו אליהם הראשונות, והיום יש לפעמים פתיחות איש; באים מהגולן, מהגליל 150 של המערבי. הגלריה היא כבר מוסד ידוע. הפתיחה האחרונה היתה פסיכופטית: היה כאן מיצג מטורף, נתתי במה לרומן גלפרין שהוא אמן מוזיקה אלקטרונית וסאונד, הבאתי את הרקדנית ליה בירן ממרכז קלור. היה מפוצץ באנשים. אבל אני לא נח על זרי הדפנה. יש עוד מלא עבודה לעשות. אני חושב שהמועצה צריכה להשכיר חללים לאמנים במחיר מוזל ביותר, לעודד ולתת להם צ'אנס לפתח פה סצינה רצינית". עד כמה הגלריה פעילה? "אני משתדל להציג פה ארבע-חמש תערוכות בשנה, כל אחת נמשכת חודש ע � ת 25 וחצי. עד היום הצגתי פה בערך רוכות, שזה המון. אחת התערוכות נק ע ראה 'יהודי וערבי הלכו לים' - תערוכה מטורפת שמשכתי אותה חודשיים, באו אנשים וזה סיקרן. כשהתערוכה טובה, זה מזין אנשים והם מצביעים ברגליים, זה כאילו אתה מראה להם מסמך והם מתחילים לדבר עליו. היו פה תערו ע כות על אלימות, אקולוגיה, פוליטיקה, צבא... אין מצב שמישהו בא ומוצא את הדלת סגורה כי זאת פריפריה ואני עם הכפכפים הלכתי בינתיים לחלוב פרה. ו � אנשים בח 500 יבואו שני אנשים או דש, זה לא משנה". והקהל שמגיע הנה הוא בהכרח חובב אמנות, או שפשוט "זורם" אליך? "בעמק יש אוכלוסייה גדולה של אנשי תרבות וספר שאם הם לא נו ע סעים למרכז לראות תערוכה רצי ע נית, שום דבר ברמה גבוהה לא יבוא אליהם. אני רואה שאנשים מבינים מה הם רואים ורוצים להיות מעוד ע כנים. יש כאן בית ספר לאמנות, יש לי ארבע כיתות שאני מלמד בהן אמ ע נות ריאליסטית איכותית. אני רוצה להביא קבוצת אמנים צעירים מכל הארץ, לשכן אותם בקיבוץ לשבו ע עיים ולתת להם לפעול ולהפעיל בקהילה, ולסיים בתערוכה מדהימה. הם ייצרו גירוי אמנותי ואולי ירצו להישאר. דווקא כאן יש סיכוי יותר טוב שזה יעבוד. יש שקט, מרחב וחיים זולים יותר. החלום שלי הוא שיתפתח פה שדה אמנות נכון ותוסס, שיתנ ע ער טיפה מאבק הזיקנה של האמנות הקיבוצית הדי מעיקה שהיתה פה. אני רוצה שאנשים יבואו הנה כי הם שמעו שיש פה כמה גלריות טובות ופסטי ע  ." בלי אמנות, וזה לא חלום מופרך מוטי גולן ושלו גיל צילום: באדיבות גלריה תל אביב-איילת השחר 'העגל', מוטי גולן

RkJQdWJsaXNoZXIy NTQ4MDQ5