al hazafon 250

29.12.2021 / על הצפון / על הצפון 29.12.2021 25 לאן לחזור, גם אנחנו - הם לא רצו שנחזור לבתים ' לבינו, פליט 48 שלנו'. הוא עשה הקבלה בין פליטי מאירופה. רק אחרי שנים הבנתי את המשמעות של זה שבנינו עוול על עוול על עוול ואנחנו חיים בתוך הסיוט הזה. בשבילי זה המקום הזה, עם היופי שלו שכמובן בעיניי המתבונן, של ילד בן שבע, ואני הולך אתו כל הזמן, ונזכר בזה כן ולפעמים דמעות של כעס, עצב, יופי, הכול מתערבב". מי שמחפש בגוגל ימצא טקסטים יש ־ נים שלך בארכיון אתר 'במה חדשה' המיתולוגי. בתיאור אודות עצמך כתבת שאתה מאמין כי רק אנשים שוחרי מי ־ לים מחפשים ומוצאים אותן. "זה היה נכון לתקופה ההיא. האינט ־ רנט היה אז מקום שאתה יכול לה ־ ציע בו המון דברים ולהישאר באנונימיות שלך. הייתה "במה חדשה" ושמחתי על זה שיש לאן לש ־ לוח ולפרסם. היום זה השתנה למשהו שבולע אותך. אומרים לי אתה חייב להשתמש בכלי הזה וברש ־ תות החברתיות, אבל קשה לי עם זה, קשה לי עם האינטרנט הוא נעשה הרבה יותר וולגרי, יותר כו ־ חני, יותר צעקני". ספרך לא ממש מחוייב לז'אנר. מצד אחד אתה כותב שירה בסגנון שנוגע בפרוזה, מצד שני הרבה קטעים שנוב ־ עים מתוך מצב דמוי חלום. הכתיבה היא חלק מהניסיון לגלות מי אתה או שזה דיווח על הממצאים? "זה גם וגם, אני כותב בצורה מודעת ובצורה לא מודעת, לפעמים בצורה מחפשת, לפעמים בצורה מדווחת, זה משתנה משיר לשיר. בספר יש גם כמה חלומות, אז אני לא יודע מי זה האיש שמסופר עליו שם, אבל זה מה שיוצא לי, זה מה שאני, השאלה טובה, כי יש לה הרבה תשובות ולא רק תשובה אחת". מלחמה היא פצע פתוח בשירים ובסי ־ פורים הקצרים. "כשהשתחררתי מהסדיר פרצה מלח ־ מת לבנון הראשונה. גויסתי למי ־ לואים והבנתי עד כמה שהמדינה משתמשת בנו ואנחנו לא באמת חופשיים לחשוב. ראיתי גם אנ ־ שים שלצערי הם לא איתנו, אבל התבטאו בדרך של 'אנחנו נראה להם'. קיבלתי פיקוד על נגמ"ש פינוי פצועים, והחוויות האישיות שלי, כל מה שעברתי שם, ריסקו אותי לגמרי. יש לזה אחר כך המשכיות בדברים שאתה נתקל בהם בחיים. לא הייתי צריך ללכת, אבל אמרתי - אני הולך בשביל החברים שלי, וזה הדבר שמשגע אותי עד היום. כל הזמן אתה שואל את עצמך למה זה 'בשביל החברים שלי'. אני לא רוצה להיכנס לזה יותר מדי, אבל אלו טעויות שאנשים עושים. כולנו משלמים על שטויות שיש לכל מיני אנשים בראש, זה לגמרי בדמיון שלהם ואנחנו הולכים אחרי הדברים. כשק ־ ראו לי שוב ללכת ללבנון, סירבתי. ועם השנים אני פחות ופחות מאמין במה שאומרים ומוכרים לנו בשם כל הקדוש בשם כל הנדוש". בִּמְעַגְּלִים שְׁבוּרִים וּבִיחִידוֹת זְמַן שֶׁאֵינָן נִמְדָּדוֹת בִּרְגָעִים שֶׁאֵינָם חוֹלְפִים וּבִרְגָעִים עָפִים וּנְשִׁימָה וְקוֹל שֶׁמְּבַקֵּשׁ לִבְקֹע מה זה בית בשבילך? "בית לא מוזכר הרבה אצלי, ומן הסתם כי תחושת הבית היחידה שהייתה לי היא של אז, כשגרתי במנשיה, זו תחו ־ שת הבית היחידה. מעניין שהמון חלומות שלי מת ־ רחשים בחוץ ולא בתוך קירות של בית, ואני חולם המון, יש לי את המקום הזה של לרצות שיהיה בית אבל אני לא מרגיש בשום מקום בית. כתבתי שורה כזו "שורשיי נטועים באוויר", ברור לי שאין לי משהו שמחזיק אותי ולכן היעדרו של בית מאוד מחזיק אותי ומעסיק אותי, אני כל הזמן שואף אבל זה לא קיים. וזה נותן חופש". אתה אדם חופשי? אתה נתפס בעיני כאדם שרואה את הכל כפוליטי. "לא אני המצאתי את זה, המציאו את זה לפניי, אני מכיר את זה דרך כתבים מדהימים שנתקלתי בהם, "על ההשתעבדות מרצון" שכתב שבני אדם 17 של אטיין דה לה בואסי, נער בן נולדו כדי שישלטו בהם. זה גם מעשה פוליטי, 'שמי ־ שהו ינהל לי את החיים' זו בחירה פוליטית". לפוליטיות כפי שאתה חווה אותה יש השפעה ממשית? "לא. תמיד הייתי בקבוצות מיעוט, אני לא מתבייש בזה. אני יודע מה אני יכול לעשות ומה לא, אבל אתה אומר, אין מה לעשות אני אמשיך לעשות את מה שאני עושה ול ־ חשוב את מה שאני חושב. זה המעט שאני יכול לע ־ שות". ואיזה תפקיד יש לתיאטרון? "תפקיד עצום. אצלי תיאטרון זה לא התיאטרון המסחרי הגדול, כבודו במ ־ קומו מונח. יש קבוצת תיאטרון בבית ג'אלה, חלק מת ־ נועת לוחמים לשלום, של יהודים ופלסטינאים. אומ ־ רים לי 'מה אתה צריך את זה, אתה לא תעשה שלום הרי', אבל עצם המפגש של אדם שפוגש אדם, זה מספק אותי. זה מה שאני יכול לעשות. לתיאטרון יש גם שם, שלא אני המצאתי, "תיאטרון המדוכאים" – על-פי אוגוסטו בואל. אני רוצה לקרוא לו 'תיאטרון משחרר'. בואל אומר באחד הספרים שלו כי "בני אדם כולם יכולים לשחק". התיאטרון שאני מציע הוא תיאטרון פוליטי, זה בכל העולם… וזה הולך ומתרחב. מעגלים שגדלים ועובדים עם אוכלוסיות מוחלשות ונותנים להם את הכלי הזה. יש לי גם קבוצה בראש פינה, והעומק של הדברים שיוצאים מהם, מהן… אני רואה את האנשים ונשים וזה מפעים אותי בכל פעם מחדש, אני קם בבוקר בתחושה של אהבה גדולה לאנ ־ שים ולנשים האלה". אנחנו חיים בחברה תיאטרלית, מבלי לשים לב כולנו עושים קצת תיאטרון בכל תחומי החיים שלנו. "זה בדיוק העניין - מחנכים אותך להיות כמו כולם, אבל אין דבר כזה. כל אחד יכול, כל אחד יכול להתנסות. זה חלק מה ־ שיטה הקפיטליסטית להגיד 'להיות כמו כולם'. אני אומר שכל אדם יכול לנסות ולהיות מועצם בדרך שהוא יבחר. בתיאטרון אתה צריך לבנות את הקבוצה באמצעות תרגילים, ואז כל מיני חוויות ורגעים קו ־ רים. אתה רואה אנשים שיוצאים אחרי סדנה ואומ ־ רים, זה שווה לי יותר מללכת לפסיכולוג". יש משקל לקיבוץ בביוגרפיה שלך, הוא תרם משהו? או שזו הייתה רק תחנה? "אני אוהב את הקיבוץ ואנשיו אהבת נפש, הם יקרים לליבי עד מאוד, אני חושב שרעיון הקיבוץ הוא 'אי-כישלון למופת' כדברי מרטין בובר, ויחד עם זאת הרעיון של מהפכנות נעלם כשהרעיון הופך לסטאטי ואילו המהפכה צריכה לנוע. הקיבוץ היה ניסיון נועז ואמיתי למצוא את הדרך לחיים משותפים ואני שמח שהייתה לי הזכות להיות חלק ,14 ממשהו גדול ממני. מאז היותי ילד בוגר, נאמר מגיל דיברתי על הקיבוץ כאידיאל. היה לי דוד בקיבוץ כיסו ־ פים וראיתי בו מודל לחיקוי, ובאתי לקיבוץ להבות הבשן כשרק בגדיי לעורי, השארתי את התקליטים והמעט שהיה לי בתל אביב, אצל בעל הדירה שגרתי בה, רק את מעט הספרים גררתי אתי לקיבוץ". אתה כותב כי? "כי אני אוהב". מה זאת אהבה? "זה כוח, רוחני ונפשי, שנותן לי עוד סיבה לחיות את החיים מלאי הסבל האלה. אהבה היא גם סבל, יש בה טירוף אבל יש בה את הוויטליות, החיות הזו שיש גם בזיכרונות. למה אני כותב? כי בכתיבה יש המון חיות, אני מרגיש שלרוב קל לי יותר בכתיבה מאשר בדיבור. קל יותר  ." להיחשף בספר פ � , מחנך, מלמד ס 1956 ישראל ויזר נולד בשנת רו , יאטרון ורכז חבר י במוסד החינוכי שב פ קיבוץ עמיר. מנחה קבוצו יאטרון של נוער ומ פ בוגרים, נוער בסיכון, קבוצו עם צרכים מיוחדים וקבוצו בקונפליקט. כיהן כמזכיר קיבוץ להבו הבשן ב קו תפ ההפרטה. מ גורר בראש פינה. "מעגלים שבורים" הוא קובץ שירה וסיפורים קצ פ רים שכ ב ישראל ויזר. ני ן לרכוש א הספר בא ר 'הוצאה גלילי ' https://tinyurl.com/GLILIT 0523202990 או אצל המחבר בביט: כריכת הספר

RkJQdWJsaXNoZXIy NTQ4MDQ5