al hazafon 244

12.5.2021 / על הצפון / על הצפון 12.5.2021 19 צילום: באדיבות בית ותיקי הגליל ותיקי הגליל, וכשהתפנה לכך תקציב החליטה להעמיק בתחום זה מתוך הבנת שבריריותו ורגישותו. "למדתי בתל השומר טיפול בזקנים שורדי שואה", מירי מספרת; "אלו היו לימודים מופ ־ לאים, שנתנו לי כוח לקחת את התחום הזה על עצמי. במהלך הלימודים קי ־ בלתי פרויקט אישי – להנחות קבוצה של שורדי שואה. המפגשים הראשונים הציבו בפניי אתגר גדול – לקבוצה הגי ־ עו אנשים דעתניים, שרוצים לשמוע ולהשמיע. כבר במפגש השני הם הק ־ פידו לומר שאינם 'ניצולי' שואה, אלא 'שורדים' – אנשים שפעלו באופן אקטי ־ בי בכוחות עצמם בכדי להישאר בחיים ולהגיע ארצה. מעבר לכך הם גילו פתי ־ חות רבה, וחשפו רגשות מורכבים וט ־ עונים. עלו סיפורים קשים והתייחסות אישית לגבי מושגים כמו 'סבונים', 'צאן לטבח', והשאיפה להשאיר הכול מאחור ולהידמות לצברים הארצישראליים. אני יודעת שהמפגשים גרמו לחלק מחברי הקבוצה לטלטלה רגשית, וכדי לתמוך בהם באופן מיטבי נעזרנו במשפחות וב ־ גורמי הרווחה בקיבוצים". בתחילה הרגישה מירי כי ההתמו ־ דדות לבדה, ללא תמיכה רגשית-מק ־ צועית, קשה עבורה, ולבקשתה נפג ־ שה מספר פעמים עם מירה גלס (גונן), עו"סית שניהלה בשעתו את מחלקת הרווחה במועצה. מזה שנים מספר שה ־ שתיים מנחות מדי שבוע קבוצת שור ־ די שואה הנקראת 'רעות'– גלס מטעם 'עמך' ומירי מטעם עמותת ותיקי הג ־ ליל – למטרות שיחה ושיתוף. בשלוש השנים האחרונות מסייעת למירי דניה שנל (כרכום), שאמונה על הטיפול בכל העניינים הלוגיסטיים. "הרגשתי במלוא העוצמה את החמצת הילדות שלי; העלייה לבמה הייתה כמו תיקון" "מירי דואגת להביא אותנו למקומות שכנראה לא היינו מגיעים אליהם לבד, ומפגישה אותנו עם נושאים שונים, שח ־ לקם נקשרים בשואה וחלקם מעשירים את עולמנו", מספר חיים כגן (איילת השחר), שמשתתף בפעילות באדיקות כבר שנים רבות. "אני זוכר שבאחד המפגשים הראשונים מירי אמרה שב ־ קבוצה זו 'לא מתחרים בסבל', מכיוון שבכל מקרה הסיפורים עולים מעצמם, ואין מנוס מלהיזכר בזוועות. החשיבות הגדולה בקבוצה היא באווירה האכפתית והתומכת שיש בה. אנחנו מחזקים אלו את אלו, ויש לכך משמעות רבה". אחת המטרות שהציבה מירי לנגד עיניה היא העברת סיפורם האישי של השורדים לדורות הבאים, ולפיכך יצאו לפועל מספר פרויקטים בין-דוריים, אשר יצרו בדרכים מגוונות קשר משמ ־ עותי בין שורדי השואה לבין דור העתיד. הפרויקט 'איש תן לי יד' נערך בשי ־ תוף מחלקת המחוננים בתל-חי, ובת ־ מיכתם הרחבה של דניאלה שאול וד"ר אופיר דגני. במסגרת הפרויקט נפגשו השורדים עם בוגרי המחוננים, תלמידי כיתה ט', שמעו את סיפוריהם, והכינו מצגות המתארות את הסיפור האישי אליו נחשפו. הרכבה המיוחד של הק ־ בוצה, שכללה עולים חדשים מרוסיה, ילדה צ'רקסית וילדה מע'ג'ר, הוליד מפגשים אישיים מרתקים, ובסופו של התהליך נסעו התלמידים והשורדים יחד לביקור ב'יד לילד' שבמוזיאון בית לוחמי הגטאות. "ישבנו יחד במעגל, הסתכלתי על התלמידים סביבי, וחיפ ־ שתי - למי אספר את סיפור חיי? איך אוכל להעביר אותו באופן משמעותי? האם תהיה לו השפעה כלשהי?", כך תי ־ עדה רבקה רצ'בסקי (סאסא) במחברתה את השתתפותה בפרויקט. "במעגל ישב גם הנכד שלי, ניב – וכך זכינו למפגש מיוחד של נכד וסבתא. סיכמנו בינינו מראש שהפעם כל אחד מאיתנו ימצא בן זוג חדש... אני אפילו רציתי לשתף פעו ־ לה עם מישהו ממוצא ערבי, כי חשבתי הסיפור שלי להעביר את שזו שליחות למישהו שחי כמיעוט במדינה שלנו, ויש לי הזדהות עמו. לבסוף התחברתי עם מיה, נערה מרמת הגולן, שאוהבת כמוני לקרוא ולכתוב. חיפשנו יחד ב- את המקומות בהם Google earth הסתתרתי, וגיבשנו את המצגת עם קורותיי במלחמה. אני מלאת תודה למירי ולכל הצוות שעושים עבודת קודש – הם תמיד היו שם בתמיכה ובעידוד, בשעה שהעברנו את המטען היקר והשברירי שלנו לדור הצעיר". פרויקט בין-דורי נוסף, 'תיאטרון עדות', הפגיש בין שורדי השואה לתל ־ מידי מגמת התיאטרון בסאסא. תחילה נערכו מפגשים בין התלמידים לחברי קבוצת השורדים, והסיפורים שעלו בהם היוו בסיס למחזה שנכתב ע"י רועי רשקס. לאורך שנות פעילותו של הפרויקט הועלו כבר שלוש הצגות: 'פוגת החיים', 'משחקי ילדות בשואה', ו'פסיעות בזיכרון', שהועלתה ב'הר וגיא', בהפקתה של אפרת נתניאל, מרכזת מגמת התיאטרון בבית הספר. "תהליך העלאת המחזות היה מאד מיוחד ומרגש", מספרת מירי בעיניים מוארות, "כי חלק מהשורדים היו שו ־ תפים כשחקנים בהצגה, וגילמו תפקיד ששחזר למעשה את ילדותם. כל תנועה ומילה הרעידו את נימי הנפש". בחוויה זו לקחה חלק גם נעמי גונן. "הייתי ילדה כבת תשע בהונגריה שלפני המלחמה", היא מספרת, "למד ־ תי ריקוד בבניין האופרה של בודפשט, אך כעבור חצי שנה הודיעו שליהודים אסור ללמוד במקום. בהצגה עם הת ־ למידים הומחז הסיפור שלי, ועליתי בעצמי לבמה לרקוד עם השחקניות. הרגשתי במלוא העוצמה את החמצת הילדות שלי ואת החלום שלא מומש להיות רקדנית. העלייה לבמה הייתה כמו תיקון קטן בשבילי". "העלאת ההצגות גרמה לי גם להתרגשות וגם ללחץ", מוסיפה רצ'בסקי. "לא פשוט לספר את קורותייך המטלטלים לבני נוער, ומרגש עוד יותר לראות את הסיפור האישי שלך באופן חזותי על הבמה. זהו תהליך שמצריך ליווי והנ ־ חיה נכונים ומקצועיים, ומירי אפשרה לפתוח את הסיפורים האישיים במלוא התמיכה והפרגון". שיתוף פעולה אמנותי נוסף – 'לי ־ צור כדי לזכור', שנערך בבית הספר 'הר וגיא' בהנחיית מרכזת מגמת האמנות, נורית ברק-קחטן, הפגיש בין תלמידים ושורדים שציירו יחד ציורים משותפים על פי זיכרונות השורדים. תערוכת התוצרים המרשימה הוצגה בסיומו של התהליך בבית ותיקי הג ־ ליל. "הסיפורים שלנו נתנו השראה לאמנים הצעירים", מספר כגן; "הת ־ למידה איתה נפגשתי ציירה בהתאם לסיפור חיי אם שבורחת עם תינוק על הידיים ופתיתי שלג יורדים סביבה. אם מתבוננים בתמונה היטב רואים שפתיתי השלג הם בעצם חרבות. כש ־ ראיתי את היצירה הזו, וציורים נוס ־ פים של התלמידים – התרגשתי עד דמעות. חשבנו שהדור הצעיר הוא ציני ולא אכפתי, אבל כל מי שזכינו לפגוש במסגרת פעילות הקבוצה היו נערים ונערות רגישים שגילו התע ־ ניינות רבה. מפגשים ייחודיים כאלו אני נושא איתי לאורך כמה ימים". מגמת התקשורת האזורית גויסה גם היא למשימה הבין-דורית, וכבר כשבע שנים שנערך פרויקט 'זיכרו ־ נות שורדים' בליווי זהר לידר מרדיו 'קול הגליל העליון'. במסגרת התכנית נפגשים עם השורדים תלמידי כיתה י"א ממגמת התקשורת, מקליטים את השיחות עמם, ועורכים אותן באופן מקצועי לתכנית המשודרת ביום השואה ברדיו האזורי. "אנו שומרים את תכניות הרדיו הללו והסיפורים המוקלטים, וכעבור כמה חודשים, בדרך כלל בתחילת השנה, באים הת ־ למידים לבית ותיקי הגליל, למפגש בו הם מגישים לשורדים את הדיסקים המוקלטים", מספרת מירי. "זהו מעמד  המשך בעמוד הבא מירי סיני צילום: פרטי נעמי גונן צילום: פרטי רבקה רצ'בסקי צילום: פרטי חיים כגן צילום: פרטי

RkJQdWJsaXNoZXIy NTQ4MDQ5