al hazafon 244

12.5.2021 / על הצפון / על הצפון 12.5.2021 15 Pixabay צילום: צילום: פרטי תגייר לאחר לידת בתה הבכורה, לירז. והתחלתי לחשוב מה 23 "הייתי בת יהיה גורלה בארץ של יהודים. ואז התחילו חששות. להיות ילד זה קשה גם ככה, ולא רציתי שהיא תבוא הבי ־ תה ותגיד שהילדים צחקו עליה שהיא לא יהודייה. בקיבוץ יש סטיגמות. בנוסף, זה הרגיש כמו סוג של לחץ חברתי, כי התחילה תופעה של מתנ ־ דבות שנשארות פה כאימהות והשלב הבא הוא גיור. התחלנו לברר מה עו ־ שים. כבר הייתי חברת קיבוץ וכשלי ־ רז הייתה בת שנתיים אמרנו 'או.קיי, נעשה את זה'". סאלי מצאה אולפן בקיבוץ שלו ־ חות בעמק בית שאן. הדרישה הייתה לשהות שם כל השבוע ולחזור לאיילת השחר רק בכל סוף שבוע שני. כאם לפעוטה, זאת הייתה דילמה. לבסוף קיבלה היתר לחזור פעם בשבוע הבי ־ תה, ואפילו טרמפ קבוע היה לה. הגיור יצא לדרך. "הגרוש שלי הסכים להיות רוב הזמן עם הילדה והתגייסנו למ ־ שהו לא פשוט. מבחינתי זה היה כמו להיות שוב מתנדבת. גרנו בבית גדול חבר'ה 35 כולם יחד, למדנו בערך בכיתה. עבדנו בקיבוץ בבוקר ומאחת בצהריים עד ארבע למדנו איך לחיות לפי המצוות וההלכות של היהדות, שקשורות בעיקר לשבתות, חגים, חיי משפחה וכשרות". לפני רגע הגעת לארץ ופתאום את הולכת בשבתות לשלוש תפילות ארוכות בבית הכנסת, צריכה לק ־ רוא בעברית בסידור. פונט לא ברור, מלים לא מובנות. איך זה היה? "ללכת בשבת לבית הכנסת היה קשה. קראתי עברית לאט, ישבתי שם שעות על גבי שעות בלי לדעת בדיוק איפה אני בתוך הטקסט. לקום, לשבת... הרגשתי לגמרי אבודה, בלאק אאוט". בהרבה שיעורים היית נרדמת. "כן", היא צוחקת. "היו נותנים לנו ספרי תורה ענקיים והיו שומעים פתאום 'בום!' כשהספר שלי נפל כי נרדמתי. הייתה אווירה די נעימה ונח ־ מדה, היינו יושבים ביחד בערבים. כולם התגעגעו לבני הזוג אבל לא סבלתי. הקושי היחיד היה הגעגועים ללירז". כאישה חילונית בעלת מחש ־ בה משוחררת, לא היה לך קשה עם מקומה של האישה בדת? "לא. לא התכוונתי לחיות כאישה דתיה, למדתי בשביל לעבור מבחן. לא היינו בשכונת 'מאה שערים'. זאת לא היה שטיפת מוח אלא למידה סטנדרטית – שאלות, דיונים, צחוקים, 'פינג פונג' עם המורים וזה היה מאד מעניין והרבה פעמים התפעלתי מהחוכמה שביהדות. לא היה לי שום רקע, לא לימדו אותנו בבית הספר על השואה למשל, ושם נח ־ שפתי לחוויות של המשפחות של המו ־ רים שלנו וזה היה מאד חזק". היא נערכה לשני מבחנים מסכמים: בעל פה ובכתב, "וזה היה בסדר גמור. היה קטע מצחיק עם המבחן בעל פה. היה לי קלסר מאד עבה ולא ידעתי על מה להתכונן. בדרך למבחן אמרתי שאפתח את הקלסר, ובמקום בו ייפתח - אקרא. 'נפלתי' על הלכות חקלאות ושאלו אותי בדיוק על זה. לא האמ ־ נתי. ואז הכשרנו את המטבח והתקנו מזוזות בבית". גם בן זוגך נדרש פה למאמץ לא פשוט. "נכון, ועל זה אני יכולה לתת לו קרדיט. הסמינרים דרשו השקעה והר ־ בה בני זוג לא רצו לעבוד בזה. במבחן הכי חשוב, שנערך בבית דין בקריית שמונה, חצי שנה אחרי שסיימנו, הג ־ רוש שלי דיבר יותר ממני. קודם פח ־ דנו, כי שמענו שהשאלות מאד טרי ־ קיות. מבחינתם להיות יהודייה זה לכל החיים וזאת אחריות מאד כבדה. אחרי שבועיים קיבלנו תשובה חיובית שעברנו ואז נשלחנו לפתח תקווה לטבול במקווה עם לירז, שגם היא הייתה צריכה לטבול". איך עברה חוויית המקווה? "זה היה מצחיק. הקטנה נהנתה כי היא הכירה את הבריכה מהקיבוץ, אבל הייתי צריכה להכניס אותה שלוש פעמים מתחת למים, והיא לא הייתה בגיל שאפשר להגיד לה: 'עכשיו קחי אוויר ועצמי עיניים". בסוף הייתי צריכה להוציא אותה בכוח מהמים. הייתי צריכה לבחור לשתינו שמות, ובחרתי לעצמי את השם יעל וללירז את השם נעמי. אחרי זה הלכנו ישר לשיפודיה לחגוג. היא דווקא הייתה כשרה. זאת הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שאכלתי כבד אווז. אני לא אשכח את הארוחה הזאת". בדיעבד, את חושבת שהתהליך היה הכרחי? "לפעמים אני תוהה אם כל הפחדים האלו היו מבוססים, והיום זה כל כך השתנה ולמי אכפת, כל עוד אתה אדם טוב ואזרח טוב. לא בטוח שזה היה הכר ־ חי, כי החברה באמת הפכה להיות יותר פתוחה ומקבלת. אבל כשאני מסתכלת כמה שהאנטישמיות בעולם גוברת, אני אומרת לעצמי שבחרתי לצרף את עצמי ואת המשפחה שלי לעם שנוא. מצד שני, אני מאד גאה שהצטרפתי לישראליות. אני פחות אומרת יהדות כי אני חילונית, אבל אנחנו מאד יש ־ ראלים. אני מדליקה נרות בשבת ובפ ־ סח משתדלת לא להכניס חמץ". ברח לפני שחתכו אצל הגברים נוסף לתהליך נדבך משמעותי וכואב, להלן ברית המי ־ ,) 58 לה. פיטר מקנלי מאיילת השחר ( מורה לאנגלית בתיכון 'הר וגיא', הגיע לישראל ממנצ'סטר, אנגליה, . כמתנדב, ללא כוונות 1982 בשנת מוקדמות להשתקע, הוא התאהב לחלוטין במדינה. "אני לא אדם דתי אבל הרגשתי שהגיור זה כרטיס כני ־ סה לעם שרציתי להיכנס אליו. חצי שנה הייתי בשלוחות בלימודים (יחד עם סאלי נווה, ע"ט) והיה מאד מע ־ ניין. המפגש עם הממסד היה פחות נחמד, זה הרי תהליך ארוך שלקח שנתיים בערך". בוא נדבר על אחד השלבים הסו ־ פיים שבו, ברית המילה. "אחרי שעברתי בהצלחה את המבחן בבית הדין הרבני, קיבלתי זימון לב ־ רית בבית חולים בתל אביב, וזה היה בתקופה שכל הזמן 'טפטפו' לישראל עולים מרוסיה וגם הם לא עברו ברית מילה קודם. כשהגעתי למחלקה חיכו איש. באופן טבעי מלו 20 שם בערך את הילדים קודם, כדי שלא יצט ־ רכו לחכות. וכשהחזירו אותם לה ־ תאוששות לכולם הייתה אותה תגו ־ בה: בהתחלה הם היו מטושטשים ואז הם שלחו את הידיים למפשעה... היה מבוגר אחד שהסתכל עליהם ואח ־ רי הילד השלישי שהוא ראה, פשוט ברח מבית החולים. אחרי הניתוח היה חודש התאוששות. זה לא היה סימפ ־ טי. אחרי חודש טובלים במקווה ומ ־ ניחים תפילין. יום אחרי שסיימתי את התהליך הגשתי בקשה במשרד הפנים לעלות לארץ בחוק השבות, כדי לקבל וכבר ארבע שנים 25 אזרחות. הייתי בן בארץ. שנה אחרי זה התגייסתי לצבא". שום היסוסים? "שום דבר. כשאני חושב על זה היום, בכלל על הנושא של לעזוב את הבית כל כך צעיר, זה קצת הזוי. יש לי יל ־ דים יותר גדולים מהגיל שבו אני הגעתי הנה, וקשה לי כשאני לא רואה אותם במשך שבועיים. הם, אגב, מאד נהנים מהצד הישראלי ומהצד הבריטי שלהם". ביום שישי אתה עורך בבית קי ־ דוש. גם זה נשאר מאז. "וגם כשהילדים מציקים – אני לא מקצר. אני חושב שהחיבור לשורשים חשוב. אנחנו יושבים פה עכשיו ועו ־ שים משהו שאבותינו מהצד של אימא שנה באותו 300 שלהם עשו לפני האופן, ואני מאד אוהב את ההמשכיות הזאת. הילדים שלי עלו לתורה, זה מאד חשוב לי. גם היום בראייה לאחור, לא הייתי משנה כלום". לא מוכנה לשקר בניגוד לסאלי ולפיטר, לא שקלה  המשך בעמוד הבא פיטר מקנלי בשירותו הצבאי צילום: פרטי סאלי נווה

RkJQdWJsaXNoZXIy NTQ4MDQ5