al hazafon 238

34 29.7.2020 / על הצפון / על הצפון 29.7.2020 יכול, הייתי בוחר במקצוע אחר". בסרט הוא מספר בלאקוניות על יחסים מאד שטחיים עם הוריו, של ־ מעשה לא השפיעו עליו. גידלתם יחד שישה ילדים. איזה אב הוא היה? "אני לא יכולה להגיד שהוא השקיע ברגש, זה בא יותר מאוחר והתפתח עם הנכדים. עם הילדים הוא התנהג בצורה שכלתנית. הוא היה מכין איתם שיעורי בית, מלווה אותם בטיולים ובמחנות ושותף לכל דבר, אבל ההש י קעה הרגשית היתה באמנות. תמיד הייתי אומרת לו שאני הפילגש שלו והאמנות היא האישה הראשונה. הוא היה המון במילואים, וההיעדרות שלו היתה קשה. אבל כשהילדים גדלו וכו י לם התחילו להתעסק באמנות היה חי י בור משמעותי ונוצר קשר מצוין". אחרי הקדנציה השנייה כמזכיר, ובשל רצון להיות בסמוך לילדים, ששניים מהם התגוררו אז בארצות 1999 הברית, נסעו שולמית ויגאל ב- לשנת חופש בלוס אנג'לס. שנת חופש י � . לאחר הפ 2001 נוספת בילו שם ב - גוע במרכז הסחר העולמי בניו יורק רשם מירון בספונטניות ובקדחת י נות מחברת מלאה באיורי הטרגדיה, ששודרה משם לכל העולם. למרות שהצהיר, כאמור, שאינו צייר, מדובר ביצירה אפקטיבית ומרגשת. שלוש שנים כמעט הם נשארו שם, 2005 לימדו בבית ספר יהודי, וב- זכה מירון במקום השלישי בתערוכת פיסול בקי ווסט, פלורידה, עבורה יצר בשיתוף עם חברו איתן דור את 'הבופאלו – סאגה אמריקאית'. בקטע משעשע בסרט הוא מספר בנימה קי י בוצניקית כיצד הגיש לאמריקאים את גרסתו למה שהם רגילים לצרוך, ואיך הועמס בופאלו הברזל הענק שלו על משאית, וכל אמריקה צפתה בו בדרכו לתערוכה. כשחזרו ארצה, ובמקביל ליצי י רה, החל מירון לקדם פרויקט שבער בו לא פחות: נושא השימור בקיבוץ. "יגאל חשב תמיד שצריך לשמר את המקום. כשהיה באמריקה, הוא ראה איך האמריקאים משמרים היסטו י ריה קצרה משלנו בהרבה, והוא בא והציע לי לרכז צוות", מספר בר-נץ, שהופקד על עבודת הארכיון. "יגאל לא היה בצוות רשמית, אבל הגיע כמעט לכל הישיבות והיה לו רעיון שבסוף יצא לפועל: להקים שלט לכל עשור, שבו יהיה רשום משהו אופייני לקיבוץ". הפעילות השתלבה בחגיגות של איילת השחר, שהיו 100 שנת ה- חשובות לו מאד. "גם הרעיון לרקע את השלטים בתוך אבן פשוטה היה שלו. הוא הביא לצוות את הדגם של עבודתו 'החריש הראשון' – הוא חיבר 30 אליה מחרשה שנמצאה לפני כ- שנה בכפר גלעדי. הוא בנה מפלטת מתכת סוס ואדם חורש ועורב שצו י פה עליהם. לידם הוא צירף פסל של 'השומר הראשון'" (מעין מחווה לפסל של אלכסנדר זייד בגבעות זייד, ע"ט). גם כאן באה לידי ביטוי ראייתו הפ י רקטית של מירון; "חשבנו שאם נעשה סיורי תיירות בעתיד – הם יתקיימו באזור הדשא המרכזי. יגאל ואני רצינו לשמר את מקלט הבטון הראשון בקי י בוץ לטובת סיורי תיירות, עשינו אפי י לו פיילוט", אומר בר-נץ. עם פנחס בן ארי ז"ל, שהיה מוותיקי הקיבוץ ואמן קרמיקה ועובד נוי מחונן, בנה מירון בנחל חצור (שהמקומיים מכנים נחל הווגאז) מערכת מושקעת של בריכות שכשוך. "שם מתחילה תעלת הבטון והובילה מים 30 שנבנתה בשנות ה- ממעיינות האזור לצד השני של הקי י בוץ. הם שימרו קטע די ארוך שלה, ואת הבריכה שממנה שאבו את המים. היתה עליה עמדת איתות שממנה אותתו ליישובים הראשונים בגליל. יגאל נלחם שנים על שחזור הפרויקט הזה, והצליח לקיים אותו תקופה קצרה לפני שמת. הוא הציב על הבריכה שני פסלים". האמנות תמשיך לחיות אחרי לכתנו בשמונה השנים האחרונות לחייו נאבק מירון במחלה ממארת. שולמית מספרת שקיבל טיפול תרופתי אגר י סיבי, ובכל זאת "מעולם לא התלונן שכואב לו משהו. החברים לא הבינו את זה. 'מעולם לא היה מצבנו טוב יותר' היה משפט מפתח כששאלו לשלומו. הייתי אומרת לו, תגיד את האמת! אבל הוא לא רצה שאנשים ייכנסו לו לקר י ביים. הוא היה מאד מופנם". תערוכתו האחרונה,"הבו לנו סו י סים אבירים", הוצגה בגלריה מחניים , כחודש לפני פטירתו. "הוא 2018 ב- חזר לנושא הסוסים, שהעסיק אותו בעבר", מספרת האמנית נאוה הראל- שושני, אוצרת התערוכה. "כילד הוא נפל מסוס וסוסים היו חלק מזיכרו י נותיו, יחד עם דימויי אבירים שר י כבו על סוסים במלחמות וסוס חורש בשדה". בתערוכה הופיעו סוסי ברזל, חלקם מוזהבים, חלקם כסופים. מירון התייחס דרכם לתופעה חברתית שה י טרידה אותו: הפרדת מגזרים שונים בחברה ופיצול בין אוכלוסיות שונות. היית תלמידתו בעבר, והכרת שנה. פרט 15 אותו מקצועית כ- לסיפוק ולעומק, היתה שמחה בע ־ שייה שלו? "הוא אהב מאד את מה שהוא עשה, ללא ספק. ברור לי שהוא שמח להיכנס בבקרים לסטודיו, אבל כשדיברנו – זה לא היה חלק מהעניין. הוא היה אדם מאד רציני. השיחות היו כבדות ור י ציניות. הוא היה סרקסטי, במקומות האלו הוא היה מחייך הרבה". מירון הוסיף ליצור, וכשעבודת הפי י סול לא התאפשרה עוד, צייר בצבע. "גם עם המחלה הוא לא ויתר לעצמו, תמיד דאג שיהיה לי נוח. לגינה הענ י קית שלנו הוא קרא 'אחוזת שולמית'. הבית פה מתפוצץ מאמנות וקשה לי עם זה נורא", מספרת שולמית. המש י פחה, שמתאספת באופן טקסי וקבוע ליד פסלו 'שער השמש' שבארסוף, וצופה בשמש השוקעת דרכו ביום הארוך בשנה, פועלת לחיזוק ולהנ י גשת מורשתו. "אני חושב שהפסלים השבורים האלו יחזיקו מעמד לאורך שנים", מעיד מירון עצמו בסרט. "אלו נושאים אנושיים שקיימים לאורך שנים, וזאת בעיניי הצלחה של פסל. הוא ממשיך לחיות גם אחרי שאנחנו  ." נלך. הרעיון ממשיך לדבר 'שומר', איילת השחר יגאל ושולמית מירון 'שער השמש', ארסוף

RkJQdWJsaXNoZXIy NTQ4MDQ5