al hazafon220

24 17.10.2018 / על הצפון / על הצפון 17.10.2018 יעל מירב ברין צילום: פרטי "את רואה את העציץ הזה?", שואל אותי פרופסור נמרוד שתיל; "בכל יום הוא משתנה. ומדוע? כי הוא אורגניזם חי. השפה, כל שפה, היא בדיוק כמוהו, מש ־ תנה כל הזמן. ההישג הגדול של העברית היה החייאתה כשפה מדוברת. מרגע שה ־ פכה חיה, שוב לא ניתן לשמרה. שפה היא אורגניזם שמשתנה מיום ליום". "לא היה לי מושג בדקדוק" אני יושבת בבית הקפה עם הפרופסור, שספרו 'התפתחויות בלשון ימינו' זכה להערכה רבה של האקדמיה ללשון הע ־ ברית, אשר יזמה את הוצאתו לאור ושב ־ עקבותיו אף זכה לתואר 'פרופסור חבר'. פרופסור שתיל מתגורר עם משפחתו בקיבוץ שניר, אליו הגיע בגרעין הרא ־ שון מקיבוץ רוחמה. הוא שימש כמזכיר הקיבוץ, והיה הראשון מבין החברים שיצא ללמוד באוניברסיטה. "לא היה לי מושג בדקדוק", הוא מפתיע אותי, "מאחר ובכל לימודי התיכון לא למדנו אפילו שיעור לשון אחד. דווקא עובדה זו משכה אותי ללמוד את המקצוע". שתיל לקח קורס בתל-חי, שם היה חיים כהנא (להבות הבשן) מורו והמנטור הרוחני שלו. "הוא הוביל אותי ללמוד בלשנות ולשון. בהמלצת המרצה שלי למדתי, בנוסף ללימודי החובה, קורס בשפה או שתיים, ואני חב תודה למי שדרש ממני את המסע המפרך הזה". תוך כדי לימודיו נישא שתיל לחגית, מורה לחינוך מיוחד. השניים שהו בצ ־ רפת במשך שנתיים, ושם רכש שתיל תואר נוסף בתרבות צרפת. בצרפת גם ). בהמשך 35( נולדה בתו הבכורה, מיכל שב לקיבוצו ומילא בו תפקידים שונים, ביניהם אקונום, מבשל ומנהל חשבונות, ). כיום 28( ) וליאיר 33( והפך אב להדס הוא כבר סב גאה לארבעה (ובקרוב מאד - לחמישה). עם התרחבות המשפחה שב שתיל לאהבתו הישנה – הבלשנות. הוא הש ־ לים תואר שני ושלישי, ולאחר מכן החל ללמד בחוגי לשון במכללת חיפה ובאורנים. משם הגיע למכללת צפת, בה הוא מלמד כיום קורס שמטרתו ליצור מודעות ללשון תקנית בחוג למשפטים, ומקצועות יסוד כתחביר ודקדוק בחוג לספרות. כמו כן ממלא שתיל תפקידים שונים במכללה בוועד המרצים, כיו"ר ועדת משמעת ובוועדה לקידום מרצים. שפה אינה יפהפייה נרדמת זה החל, מן הסתם, מאהבה לשפות. פרופסור שתיל למד שפות רבות, ביניהן השפה הכורדית – דיאלקט של הארמית. "כל שפה שנלמדת, מחזקת את הבאה אחריה", הוא אומר; "דרך השפה לומדים תרבות של עם, שירה, ספרות, ומי שיודע שפה אחת, הרבה יותר קל לו ללמוד את השפה הבאה". כשהגיעה שעתו להציע נושא למ ־ חקר, הציע שתיל למנחה שלו, פרופ' חיים רוזן ז"ל, לחקור את העברית המ ־ דוברת. את זאת הוא עשה באמצעות האזנה להקלטות של ישיבת ההנהלה בשניר. "עבודת פרך", הוא נזכר עתה. את עבודת התואר השלישי הקדיש לצירופי שמות עצם, סוגי סמיכות ות ־ פקידיהם בלשון הדיבור, ובהמשך עסק בשינויים בלשון ובמשמעותם. אחדים ממחקריו אף עסקו בקושי של דוברי הערבית ללמוד עברית. "אחד הדברים שאנשים לא מבינים", הוא אומר, "הוא שההישג הגדול של הע ־ ברית במאה ושלושים השנים האחרונות היה החייאתה כשפה מדוברת, אך מרגע שהשפה הפכה חיה, שוב לא ניתן לש ־ מרה כאילו היתה היפהפייה הנרדמת. כל יפהפייה משתנה בבגרותה. השפה היא אורגניזם שמשתנה מיום ליום, כפי שאנו משתנים מיום ליום, ואין שום אפ ־ שרות לעצור תהליכים שנוצרים באופן טבעי. למשל: במקום הרבה אנשים, יש האומרים – מלא אנשים, וזה הפך להיות חלק מן השפה. מחקרים מראים כי גם בעברה הזוהר לא היתה השפה אחידה וחלו בה שינויים. שגיאות לשון יש בכל לשון תרבותית". מה בכל זאת אפשר וצריך לעשות? "בעניין זה אני חוזר על דברי נשיא האקדמיה ללשון העברית, פרופסור זאב בן חיים ז"ל, שנאמרו בשנות החמישים – יש להבחין בין שפה מדוברת ובין לשון תרבות שבה יתקיימו הדיונים באמצעי התקשורת בכתב ובדיבור, באקדמיה, במשפט ובפי מנהיגי הציבור; החברה זקוקה להבחנה הזו. יש בלשנים קיצו ־ ניים שמטיפים להשלטת לשון הדיבור על כל המערכת. חלקם טוענים שלי ־ מוד הלשון התקנית הוא אמצעי להנצ ־ חת פערים חברתיים. הם טועים, משום שזה עניין של לימוד, ולימוד הוא עניין הפתוח לכול, והוא דרך לשיפור חברתי. בנוסף – הם אינם עקביים וכנים, שהרי אינם מתכוונים שדבריהם עצמם ינוסחו בלשון המדוברת". ובכל זאת, היכן עובר הגבול שלך? "ישנה התפתחות טבעית שאיננה ני ־ תנת לעצירה. קחי למשל את השיר של מרים ילן שטקליס: 'ומברשת השיניים...'. בשפה השוטפת היא הפכה ל'המברשת שיניים'. עברית קלוקלת? בעיה בהגדרה. אני לא מתקן אנשים. זו העברית שלהם. בהיותי בלשן אני חושב בשפה של הקו ־ רא". עם זאת הוא מסייג: "לשון התרבות צריכה לשמר ככל האפשר את הערכים הלשוניים של המורשת. את לשון הת ־ רבות צריך לטפח וללמד. בבית אפשר לדבר אחרת, אך ישנם תחומים שבהם צריך לטפח לשון עילית, שאם לא כן, נגיע למצב בו צורת הדיבור בשוק ובא ־ קדמיה ייראו אותו הדבר, ובזה אין אנו מעוניינים". איך אתה מסכם את מצב השפה הע ־ ברית כיום? "מצב העברית מעולם לא היה כל כך מזהיר", הוא מפתיע בנחרצותו. "אפילו בתקופת התנ"ך, הנחשבת לימי הזוהר של השפה, היו סך הכול מיליון וחצי דוברי עברית, ובימי בית שני החלה הנ ־ סיגה. היום, לפי הערכה, ישנם כתשעה מיליון יודעי עברית. כותבים ומדברים בה בכמויות אדירות. ביום אחד נכתבת בה כמות הגדולה מספרי התנ"ך כולם (כולל אימיילים, הוא מדגיש). ועם זאת", הוא מוסיף, ובוהה בעציץ – "צריך לזכור שאולי השפה הזו שלנו כבר אינה ." אותה השפה חושבים שמצב העברית בכי רע? נמרוד שתיל, פרופסור לבלשנות, דווקא סבור כי מצבה מעולם לא היה מזהיר כל כך "אני לא מתקן זו אנשים. הע רית שלהם" לשון התרבות צריכה לשמר ככל האפשר את הערכים הלשוניים של המורשת. פרופ' נמרוד שתיל כריכת הספר

RkJQdWJsaXNoZXIy NTQ4MDQ5