KNAANI2

95 אחה"צ של יום שבת. בית החזה שלך עולה ויורד בסערה. משך דקות ארוכות נשמת נשימות כבדות. כבדות מאד. יוסי מלטף את פניך ואני אוחזת את ידך חזק בין כפות ידי. נרגעת. פניך היו שלווים כל כך. ואז... פסקו הנשימות והיה שקט, שקט של פרידה... מנש אהוב שלי, עדין ואכפתי כל כך, כעת במקום שאתה נמצא בו מקווה שאתה מקבל באהבה את הדברים שכתבתי בשמך. סיפורים שסיפרת ושנחרתו בזיכרוני. לעיתים בלילות בהן קשה לי להירדם אני מסתכלת בירח ונזכרת איך תקשרנו דרכו, כשהיית חייל וגם אחר כך בימים שהיית בשירות מילואים. כאשר לא המציאו עדיין את הטלפון הנייד, גם כעת אני שולחת לך דרכו את אהבתי. יודעת שאתה לא תשוב אלי בחיים האלה אבל נפגש מתישהו כי הרי אני הולכת אלייך. ועד אז חיה את הזיכרונות. מצד אחד אתה נוכח בכל מקום ומצד שני אינך... כאב, אבדן וריק שאי אפשר לתאר. מין חור שחור שרק מעמיק והולך. אפילו הוורדים בעציצים שכל כך אהבת מסרבים לפרוח. רק יוצא ניצן ומיד נובל. מדי פעם אני שבה וקוראת את הפתקים שהיית משאיר לי על שלחן המטבח וזה ממש עושה לי טוב. חבל שלא שמרתי את כולם. למדינה. יש מפגן צניחה של ותיקי הצנחנים. אני 70 יום העצמאות ה- 2018 מאי בטוחה שהיית עושה זאת... אם רק היו נותנים לך...