KNAANI2

9 כאן מתחיל הסיפור נולדתי בטהרן שבפרס. השם שנתנו לי הורי היה פראדון כשמו של המלך האהוב שמלך אז והשם העברי מנשה. אח לויקטור לרוזה ולשמעון. היינו משפחה. אמא סיפרה לי שכאשר יצאה איתי מבית היולדות עברנו דרך החנות של אבי - שירותי כביסה וניקוי יבש. החנות הייתה בקרבת המג'לס - בית הנבחרים של פרס. הוא מאד שמח לראותי והניח אותי בחלון הראווה - שיראו העוברים והשבים את בנו הנסיך. היינו משפחה: אבא, אמא וילדים. משפחה רגילה, לא חסר לנו כלום. עד שביום אחד, כלל לא בהיר עזב אבי את הבית. הוא עבר לבית אחר. יצא מחיינו ונעלם. כן, ממש נעלם. שכח שיש לו אישה וילדים. אפילו חדל לתמוך בנו כלכלית. אמי נאלצה לצאת לעבוד כדי לפרנס אותנו. אחותי עזרה לנשים שערכו קניות בשווקים לשאת את סליהן. אמא הפכה לאישה קשת יום, מטופלת בחמישה ילדים. כן, מעט לפני שאבא עזב אותנו, נולד מוריס, אחי הצעיר. אמא החליטה לשוב לבגדד לחיות בקרבת הוריה ובני משפחתה. אני לא יכול להבין איך אבא מסוגל לנטוש את ילדיו ולהיעלם? את האישה מילא... אבל את הילדים?! יותר לא שמענו ממנו. הקשר עמו נותק. ילדות בבגדד המצב הכלכלי בבית קשה. אמא מכרה את תכשיטי הזהב שלה וכל מה שיכלה למכור כדי להאכיל חמישה ילדים. גרנו בדירת חדר קטנה חיינו בתנאים קשים מאוד. היינו עניים עם כל מה שמשתמע מכך. בכל בוקר אחי הגדולים קיבלו פיתה שלמה וכוס תה גדולה. ואני הקטן. לי נתנו רק חצי פיתה וכוס קטנה של תה. אז על מה חולם ילד קטן? לגדול כדי לקבל פיתה שלמה וכוס תה גדולה. הייתי ילד שגדל ברחוב. הסתובבתי בשווקים וכל ירק או פרי שנפלו לארץ הרמתי אכלתי או הבאתי לאמא. פעם אחת הלכתי בעקבות עגלה שהייתה עמוסה באשכולות של בננות. חיכיתי אולי תיפול אחת ואזכה לאכול בננה. מספר בננות נפלו ואני הרמתי אחת אך לפני שהבנתי מה קורה העגלון שדחף את העגלה החטיף לי סטירת לחי כזו שאני מרגיש אותה אפילו כעת. בימי החורף הקרים ישבנו בחדרנו הקטן והקר, כשאנחנו מסתופפים סביב התנור ששימש לבישול עליו עמד קומקום מים. כך יכולנו גם לשתות מים חמים ואולי אפילו קצת תה. רוב הזמן אמא הייתה חולה כאובה ועייפה. ויקטור ושמעון שני אחי, נערים