KNAANI2

87 למרות גילי המתקדם אני ממשיך לשחק טניס להנאתי שלוש פעמים בשבוע. כבר לא מאמן ולא משתתף בתחרויות. רק משחק משחק של סניורים. כלומר בזוגות שזה דורש פחות מאמץ. בדרכי למגרש הטניס התנגשתי עם הקטנוע באי תנועה. למזלי הפגיעה 2015 בינואר לא הייתה קשה רק מכות יבשות. מאותו יום חדלתי לרכוב על הקטנוע. נפרדתי ממנו בצער. אני מתבונן בו כשהוא חונה ליד הבית ונזכר ברגעים שמחים כשרכבתי עליו עם הנכדים כשאני יושב ולפני עומדים הנכדים (כל אחד בתורו) חבושים בקסדה, אוחזים את ההגה בידיהם הקטנות ואפילו לוחצים על הגז כשהם צוהלים משמחה שעשו סיבוב עם סבא ואני מתקן אותם ואומר שהם לקחו אותי לסיבוב... בחודש יוני של אותה שנה בעת שחזרנו משייט בפיורדים בנורבגיה אנחנו בלונדון לפני טיסה חזרה לארץ הרגשתי לא טוב. ביום המחרת עם הנחיתה בארץ הובהלתי לבית החולים. זה היה אירוע מוחי. הרופאים מבטיחים שאצא מזה כי אני ספורטאי וגופי חזק. כעת עלי לעבוד קשה על השיקום. פעמיים בשבוע אנחנו נוסעים לטיפולי פיזיותרפיה בבית לוינשטיין. הגוף מגיב טוב אבל משהו בנשמה עובר עלי. אני עצוב. מרגיש לבד לא משתף אף אחד. אולי העובדה שאינני יכול לשחק טניס? אולי הנכדים שבגרו וכל אחד בתורו מתגייס לצבא? אני מאד גאה בהם ויחד עם זאת קשה לי המחשבה שגם הם עלולים לחוות בזמן שירותם הצבאי מה שאני חוויתי. זיכרונות מימי השירות הצבאי חוזרים אלי. מראות קשים של הקרבות מדירים שינה מעיני. הזיכרונות הטובים נמחקו כמעט לגמרי, רק הקשים נשארו. נעניתי להפצרות בני המשפחה ופניתי על הנדנדה לפסיכולוגית. המפגשים איתה היו בעיקר גם עם שושי וזה היה טוב כי כך המשכנו את השיחות גם בבית. נפתחתי וסיפרתי לה דברים שלא יכולתי לדבר עליהם לפני הטיפול. ימים לא קלים עוברים עלי בעיקר ההשלמה עם העובדה שניטלה ממני האפשרות לעשות דברים אותם עשיתי בעבר. אפילו הטיפול בצמחיה בגינה שאני כל כך אוהב קשה לי. אני מתקשה גם בעליה וירידה במדרגות.