KNAANI2

72 הסתיימה מלאכת הבניה. נכנסנו לגור בבית שהיו בו חמישה מפלסים, 1988 בשנת ששה חדרים, גלריה ענקית, מרתף והמון מדרגות. אפילו בכניסה לבית היו יותר מעשר מדרגות. אני אוהב כל פינה בבית הזה מרגיש שהוא יצירה שלי. יום אחד בשעת צהרים מגיע לבית גבר צעיר ומציג עצמו כעובד עיריית נתניה שבא לבדוק אם הנתונים שיש במפה תואמים למציאות. הוא התיישב בפינת האוכל ליד השולחן. פרש את תוכניות הבניין על השולחן והתכוון להתחיל למדוד עם סרט-המידה שבידו את הקירות. בינתיים ירדתי מחדר השינה ונעמדתי לידו הוא הסתכל בי ובתמיהה שאל: "אתה חבר באגד? עבדת בקו שהסיע תלמידים מהישוב קדימה לבתי הספר בהדסים וברופין נכון? אתה לא זוכר אותי אבל אני לא אשכח אותך את הנהג עם השפם שבימים קרים וגשומים היה מוריד אותי ואת חברי קרוב לבית, ובבקרים אוסף אותנו ליד הבית כדי שלא נגיע לבית הספר רטובים..." הוא ניגש לשולחן אסף את כל הניירות שפיזר קודם. "הכל בסדר בוא מחר למשרדי בעירייה לקבל את האישורים." זוהי המלחמה הכי מטופשת שעברנו. החשש היה מטילים 1991 ינואר מלחמת המפרץ בעלי ראש נפץ כימי שישוגרו מעירק וכדי להתגונן מפניהם חולקו לכל אזרחי המדינה מסכות אב"כ. נצטווינו להכין בדירה חדר אטום כלומר כזה שסביב החלון הסגור יודבקו רצועות של מסקינטייפ ומתחת לדלת מטליות רטובות. בכל פעם שנשמעה אזעקה הופיעה על מסך הטלוויזיה שקופית במספר שפות המודיעה שיש אזעקה. טילי סקאד נורו בעיקר עם רדת החשיכה ממשגרים ניידים במערב עירק ונחתו במרכז הארץ, בת"א ובעיקר ברמת-גן. אנחנו יורים בטילי פטריוט, שמחפשים את המטרה ומורידים את טילי הסקאד בעודם באוויר. ליעלי בתי, שהייתה אז חיילת ושירתה בבסיס בתל-השומר הייתי אומר שהיא ממש קרבית הרי רוב הטילים נורו בסביבת הבסיס וברמת-גן הסמוכה. בכל פעם שנשמעה אזעקה כולם רצו לחדר האטום רק אני ובמבי הכלב יצאנו לחצר לראות אם עובר טיל מעלינו. חתני דני אמר שיש לי כנראה "דיבור" עם העירקים וזו הסיבה שאין נפילות בנתניה. מהמלחמה הזו שושי הרוויחה היא הפסיקה לעשן סיגריות והפעם לתמיד. אני סבא בפעם הראשונה לשיר שנולדה בדיוק ביום ההולדת של שושי. 1992 אפריל כששיר הייתה בת ארבעה חודשים יצאו הוריה לחופשת סוף שבוע והקטנה נשארה