KNAANI2

7 בשם אישי בלילות הארוכים שבלעדיך, אהוב וחסר כל כך, אני מסתכלת למעלה אל הכוכבים הנוצצים ומדמה שאתה שם, אחד מהם. בלילות אלה שבים ועולים בתוכי הסיפורים, שנהגת לספר לי. שנים רבות לא שיתפת אותי בחוויות מימי ילדותך. הפעם הראשונה בה סיפרת, זכורה לי כאילו היה זה אתמול. היינו בקיבוץ נצר סרני בביתם של רחלי ודני. ישבנו לארוחת ערב סביב שולחן המטבח עם שיר וישי. הילדים שהיו אז כבני ארבע ושנתיים השאירו אוכל בצלחות ואתה, בלי שום הכנה מוקדמת, סיפרת להם כמה רעב היית כילד. כשהילדים הסתכלו בך בסקרנות, הוספת וסיפרת להם על החלום שהיה לך כילד, לקבל פיתה שלמה וכוס תה גדולה, כמו שקיבלו אחיך הגדולים. אתה הקטן קיבלת כל השנים רק חצי פיתה וכוס קטנה של תה... הייתי המומה ואפילו הערתי לך, שאתה מפחיד את הילדים. מאותו יום כאילו משהו נפתח בך. אחרי שנים של שתיקה שיתפת אותי בסיפור חייך עד להכרותינו. שמעתי מפיך על ימי ילדות קשים בעירק, על העלייה לארץ ועל הדרך שעשית כדי להשתלב בחברת הנוער בקיבוץ בית קשת ובצבא. בימים אלה של געגוע, אני רוצה להעלות על הכתב את הביוגרפיה שלך, שהיא כל כך מרתקת. זאת כדי שידעו הדורות הבאים ולא ישכחו איזה אדם היית ואיך למרות כל הקשיים התגברת והגעת לאן שהגעת. כל החוויות האלו שחווית וכל מה שעברת הם אלו שעיצבו אותך, את המהות שלך. עשו אותך למי שאתה. בזמנו, דחית הצעה שלי להעלות על הכתב את סיפור חייך. "עזבי שטויות" אמרת, "מה צריך לכתוב. זה לא מעניין אף אחד". החלטתי לעשות זאת כעת ולכתוב בשמך. אכתוב כאילו אתה שב ומספר לי, מרגישה אותך מספר. נכון המתים לא כותבים, אבל אתה מנש אהוב, יקר ומיוחד שלי, אתה יכול.