KNAANI2

44 עדיין לא האיר ואני בדרכי להסיע פועלים לג'חולה, הלא הוא אגם החולה, שבהחלטת הממשלה עבדו בייבושו. סוג של "עבודות דחק" שניתנו בעיקר כדי לספק עבודה לעולים החדשים שהתגוררו בקרית שמונה. לימים התברר שייבוש האגם הייתה החלטה אומללה וניסו להחזיר אותו לחיים. בבקרים האלה היה כל כך קר שאצבעות הידיים היו קפואות ובקושי הצלחתי לתלוש את כרטיסי הנסיעה כדי לתת לנוסעים. נהגתי כשידי האחת על ההגה ועל היד השנייה אני יושב כדי לחמם אותה. על חימום או מיזוג אויר באוטובוס אפילו לא חלמנו. בערב הייתי מגיע עם האוטובוס הביתה, מוקדם בבוקר נוסע לאסוף נוסעים מקיבוצים וישובים באזור, חוזר איתם לתחנה בקרית שמונה, שם עולים נוסעים לתל- אביב או לחיפה ובשעות הצהריים יוצא חזרה לקרית שמונה. עד השעה חמש אחר הצהריים הגיעו כל האוטובוסים לתחנה, ומשם יצאו לפזר את הנוסעים בישובים שבאזור. קראנו לזה "כניסות". שם למעשה הסתיים יום העבודה שלי. לפעמים שושי הצטרפה לנסיעות האלה. מכיוון שלא הייתי חייב לחזור לקרית שמונה בשעה מסוימת יכולנו להיפגש עם חברים שהיו לנו בקיבוצים שמיר וגונן. ברור שגם נשות חברים אחרים עשו אותו דבר. היה זה סוג של בילוי עם המשפחה. כל נהג היה מגיע בסוף יום העבודה עם האוטובוס לביתו. כאשר רחלי הייתה כבר "ילדה גדולה" בת שנתיים או אפילו פחות תמיד רצתה לנסוע איתי לבדה. גם אחרי שנפלה ונפצעה באחת הנסיעות כאשר רצתה לראות אם יש דגים בשלולית המים שבצד הדרך, לא חדלה מלנסוע איתי. לא ברור לי מה זכור לה מנסיעות אלו אבל אולי הצלקת שנשארה לה ליד העין מזכירה לה. לפעמים נסעתי קילומטרים רבים לישוב עם נוסע אחד או רק כדי להביא סרט קולנוע. אני זוכר יום ששי אחד שהיה גשום וסוער. הייתי בדרכי לקיבוץ מנרה עם סרט קולנוע. לפתע המנוע השמיע קולות חריקה והאוטובוס נעצר. הערב ירד ואני בכביש שהסיכוי שיעבור שם איזה כלי רכב שואף לאפס. בבית שושי החלה לדאוג ופנתה לאורי מגדל השכן שמייד נכנס לאוטובוס ירד לתחנה לבדוק בסידור העבודה לאן נסעתי, הוא הגיע לאסוף אותי ויחד המשכנו בדרך למנרה למסור את הסרט. ביום המחרת, שבת בבוקר, נסענו עם הגרר להחזיר את האוטובוס למוסך. כמה פשוט היה כל זה אם היו טלפונים ניידים כמו היום. השכר על שעות העבודה בשבת היה כמעט כפול לכן עבדתי שתי שבתות בחודש ואם אפשר היה גם יותר. הדרך מקרית שמונה לת"א נמשכה כחמש שעות. יצאנו לדרך בשעות אחר הצהריים