KNAANI2

39 משכתי חוט חשמל מהחדר עד למקלחת כך שניתן יהיה להדליק ולכבות את האור מהחדר. אחרי שצבעתי את הקירות העברתי שולחן מתקפל, שני כסאות ואת המיטה שהיה זרוק A שהיו בחדרי הקודם. ניקיתי סולם עץ גדול כזה שנפתח כמו האות בחצר. בעזרת נייר זכוכית מרקתי אותו ועל החבל שחיבר את שני חלקיו תליתי את בגדי. זה היה ארון הבגדים שלי. אחרי שנישאנו היינו חייבים לקנות ארון. לישון במיטת יחיד - מילא אפילו היה נעים אבל הסולם לא יכול היה להכיל את הבגדים הרבים שהביאה עימה שושי. היה זה ארון בעל שלוש דלתות צבועות בצבע חום jaffa של J.O בהיר. ובתוך הארון על המדפים היו עדיין חותמות של ראשי התיבות . כן, המדפים נלקחו מארגזי תפוזים... orange ימים אחדים לפני שנישאנו שושי ביקשה שאבוא לקחת את שולחן הכתיבה, שקיבלה מתנה מאביה באחד מימי ההולדת שלה. היה זה שלחן מצופה פורמייקה, חומר חדש שרק נכנס לשוק. העמסנו אותו על טנדר ששכרתי והבאתי לחדרנו. אותו יום עבדתי משמרת ערב. בעודי בעבודה נקראתי בדחיפות אל מנהל המפעל כי איזו גברת עם כובע ועליו דובדבנים מחפשת אותי. זו הייתה אמא של שושי היא הייתה מאד נרגשת וביקשה שאחזיר את השולחן עוד הערב כי זיגי אבא של שושי כעס מאד ורוצה את השולחן בחזרה. כך הלכתי כל הדרך משכונת שולחן הכתיבה סנהדריה לרחוב הטורים מרחק של מספר קילומטרים כשהשולחן מדי פעם מחליק מעל גבי. יום לפני החתונה חשבתי בליבי שאולי נכון יהיה ללכת ולדבר עם אבא של שושי. נכנסתי אליו לחנות. הוא פנה אלי בנימוס ושאל לרצוני. מיד הבנתי שהוא בכלל לא מזהה אותי. הצגתי עצמי: "שמי מנשה ואני מתחתן מחר עם בתך שושי נשמח שתבוא לחתונה". הוא הסתכל בי במבט מלא כעס, הצביע בידו על דלת החנות ומלמל בגרמנית "גיי ארויס גיי ארויס" עד שיצאתי לרחוב. למען האמת חשבתי שהמחווה תרכך אותו אבל זה היה בדיוק כמו ששושי אמרה, זה לא יעזור...