KNAANI2

38 מאמין שלי הוא שהכל תלוי בך. אם אתה מרגיש נחות תגיד שמפלים אותך על רקע עדתי. ולכן אני טוען שאין אפליה. אם רק ארצה אוכל להשיג הכל. שושי ואני חברים למרות הכל. אנחנו נפגשים ויוצאים בסתר. נכנסים לבית הקולנוע כאשר כבר כבו האורות ולרוב צופים בסוף הסרט בעמידה ליד דלת היציאה מהאולם כך שנוכל לצאת מיד כאשר ידלקו האורות. בחרנו ללכת ברחובות צדדיים וזאת כדי שלא יראו אותנו אנשים שמכירים אותה. כך התנהלנו עד שנודע הדבר להוריה. ההחלטה שלה הייתה שאנחנו ממשיכים. בכל פעם שבאתי לאסוף אותה מביתה הייתי עומד מתחת למרפסת ושורק. שריקה מיוחדת רק שלנו... שושי הייתה מביטה דרך החלון ומסמנת לי שהיא כבר יוצאת. אמה, שזיהתה את השריקה הייתה יוצאת למרפסת מרימה את שתי ידיה ומנופפת כאילו שושי לא בבית. פעם העזתי להיכנס. צלצלתי בפעמון אמה פתחה לי את הדלת. בידה החזיקה מזלג עליו תקועה חתיכת כבד עוף והיא "רצה" אחרי שושי שכמובן סירבה לאכול אותו. הייתה פעם נוספת שהעזתי להיכנס אליהם הביתה. שושי הייתה חולה ולי היה ערב חופשי מהצבא. רציתי מאד לראות אותה לא ויתרתי. ישבנו בחדרה היא במיטה ואני בכורסה לידה. כעבור זמן מה נשמע קולו של אביה מהחדר השני: "אולי תעשי כבר לילה?". בנוסף למכתבים היה לנו קשר מיוחד. בכל ערב בשעה מסוימת שקבענו מראש היינו מתבוננים בירח וכך תקשרנו בינינו. מדובר בשנות החמישים, כשעדיין לא היו טלפונים ניידים... קבענו שנתחתן בקיץ. זאת אחרי ששכנעתי את שושי לוותר על השירות 1959 באביב בצבא. בכל הזדמנות היא מזכירה לי שהזהרתי אותה שבצבא יהיה לה קשה בכלל ובטירונות בפרט כל היום רק "קום פול" "קום פול"... למען האמת לא רציתי שתתגייס חששתי שאולי תשכח ותוותר עלי. לא זכור לי שהצעתי לה נישואים. היה לנו טבעי וברור שאנחנו מתחתנים למרות התנגדות הוריה. השתחררתי מהצבא והתחלתי לעבוד בבית החרושת חוטי ירושלים כפועל 1958 ב- מן המניין. עם מעט הכסף שהצלחתי לחסוך רכשתי בדמי מפתח דירת חדר בשכונת סנהדרייה בירושלים. המטבח היה מחוץ לחדר והמקלחת והשירותים היו בחצר.