KNAANI2

17 שם לראשונה שמעתי מפי סבי על מעמד הר סיני, ראיתי ספר תורה ואפילו נישקתי אותו. ופה מכים אותי כדי שאתפלל?! השיא הגיע ביום כיפור בו נעלו את דלתות המטבח, אסרו עלינו אכילה ושתיה והודיעו אספתי את 12 לנו שעלינו לצום. מספיק רעבתי כעת לא מתאים לי... אני, ילד כבן המעט שהיה לי ועזבתי את המקום. את הדרך עשיתי ברגל ובטרמפים. רציתי להגיע לאחותי לירושלים אבל הגעתי למעברה ברמלה, לצריף בו גר שמעון אחי, שנישא בעודו חייל. נעמי רעייתו פתחה בפני את ביתם באהבה. במעברה היו הרבה ילדים. כולנו התאספנו בצריף אחד ששימש בית ספר. שם למדנו לקרוא ולכתוב את אותיות האלף בית וקצת חשבון. בכל בוקר קיבלנו פרוסת לחם מרוחה במרגרינה עליה פיזרו מעט סוכר או מלח. לפעמים במקום המרגרינה הייתה פרוסת הלחם מרוחה בריבה מימית - מעדן אמיתי. זכור לי יום ששי אחד בו נעמי סיפרה לי בעצב ששמעון יבוא מהצבא ואין לה מה לבשל. הרגעתי אותה ושאלתי: רוצה לבשל תרנגולת? (מה שהיום נקרא עוף). לקחתי חתיכה גדולה של לחם ויצאתי. פיזרתי חתיכות של לחם עד הצריף השכן שם הייתה תרנגולת קשורה לעמוד. שחררתי אותה והמסכנה, שהייתה רעבה, הלכה בעקבות חתיכות הלחם הולכת ומנקרת עד פתח הצריף של אחי. שם תפסתי אותה בשתי ידי והבאתי לנעמי, שלא ידעה מה לעשות איתה ואפילו כעסה עלי. מלקתי את ראשה. את טעמה של אותה תרנגולת אי אפשר לשכוח. נעמי אמנם בישלה אבל אפילו לא טעמה ממנה. באחד הימים, בשעות אחר הצהריים הגיעו למעברה קבוצת נערים ונערות מקיבוץ חולדה שלימדו אותנו ילדי המעברה לשיר שירים בעברית. הם הקסימו אותי והחלטתי שאני רוצה להיות בקיבוץ. עליתי לטנדר שלהם, התיישבתי ולא הסכמתי לרדת. הם מבקשים ממני לרדת ואני מסרב. משלא הצליחו לשכנע אותי לקחו אותי עמהם אל מזכיר הקיבוץ הודעתי לו שאני לא חוזר למעברה ורוצה להישאר בקיבוץ. הוא הסביר לי שבקיבוץ שלהם אין ילדים בני גילי לכן לא אוכל להישאר אצלם אבל יש קיבוץ אחר בגליל התחתון, בית-קשת שמו, שם יש חברת נוער של ילדים בגילי - גם הם עולים שהגיעו מעירק ומפרס. הוא הושיט לי דף נייר וכתב עליו את שם הקיבוץ.