KNAANI2

16 כל הדרך חזרה למחנה שתקתי. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו. האיש הזה, שאינו ראוי לשם אבא, נמחק מראשי לגמרי. בימים אלה, אחרי שחלפו עשרות שנים ובתקשורת מזכירים את אחמדיניג'ד אני נזכר בתינוק שבעריסה. אולי הוא אחי? אולי אתקשר אליו ויחד כאחים נעשה שלום בין המדינות? כן, כעת בימי זקנתי אני יכול לצחוק... ה. תעודות ֶ ס ֶ ה-פ ֶ ס ֶ הגיע תורנו נקראנו ל"משרד" המחנה שם קיבלנו תעודות מעבר: ל המשמשות במקום דרכונים. לאמא ששכבה על ערש דווי לא אישרו לעלות למטוס לכן אחותי נשארה איתה. צורפתי למשפחה שכלל לא הכרתי כאילו אני שייך אליהם כי ילד לבד לא יכול לעלות. המטוס היה קטן ומרעיש ולא היו בו די מקומות ישיבה לכולם. ישבתי על רצפת המטוס. בשערי ארץ ישראל למדינת ישראל הצעירה ישר למעברת "שער-עליה". שם קיבלנו 1950 כך הגעתי ב- אוהל ובו מיטות ברזל ושמיכות. כעבור זמן מה הצטרפה אלינו אחותי ובפיה הבשורה על מותה של אמא. הדוד קאבי, שהיה כבר עולה ותיק וגר בירושלים, שכר עבורנו מרתף בשכונת הפחים בירושלים. רוזה החלה לעבוד בעיריית ירושלים כמנקה ומחלקת תה, אחי ויקטור התחתן, עזב אותנו ועבר לגור במעברה ברמלה. שמעון גויס לצבא ומוריס הקטן החל את נדודיו בין בתי חולים ומוסדות. ואני...שוב ברחוב. אבל רק עד תחילת שנת הלימודים. נשלחתי לפנימייה דתית בכפר הרואה. הכל טוב יש מיטה, אוכל וילדים בני גילי, אבל למה כופים עלי לחבוש כיפה ולהתפלל ואם לא, אקבל מכות בסרגל על כפות הידיים? לא טוב לי שם. בית הכנסת זכור לי מעירק כמקום נעים. במעברה