KNAANI2

15 להחיש את עליית יהודי פרס במחנה, שהיה כפי שכבר ציינתי בית קברות, נערכו כמעט בכל יום הלוויות. בפעמים הראשונות כל כך נבהלתי לשמע זעקות השבר וקולות הבכי של האבלים ובכיתי איתם. אבל לא לאורך זמן. איש אחד במחנה ניגש אלי ואמר לי: "ילד למה אתה בוכה? תתבייש לך! רק ילדות בוכות!" דבריו אלה חדרו לתודעתי והשפיעו עלי מאד. מאז אותו יום לא בכיתי אף פעם... הימים במחנה עברו עלינו בציפייה לאישור המיוחל. באחד הימים שאל אותי אחי הבכור ויקטור אם הייתי רוצה לבקר את אבא. התלהבתי מהרעיון ובשמחה והמון תקוה הצטרפתי אליו. הגענו אל בית דירות. טיפסנו במדרגות לקומה העליונה ושם במין הול, חדר רחב ידיים, שסביבו מספר חדרים שדלתותיהם סגורות קיבל את פנינו בחוסר התלהבות האיש הזה שהיה אבי. לשאלתי אם ירצה להצטרף אלינו ולעלות גם הוא לישראל השיב כשאצבעו על פיו "ששש תהיה בשקט שלא ישמעו שאני יהודי". בחדר היחיד שדלתו הייתה פתוחה ישבה אישה בלבוש מוסלמי ונדנדה תינוק בעריסה. אולי זה אח נוסף שלי?