KNAANI2

14 עם שחר יצאנו מהבית בכרכרה. כשיצאנו מתחום העיר נעזבנו לנפשנו והתחלנו ללכת ברגל. חברנו בדרך לעוד יהודים שהיו כמונו בדרכם לטהרן. ההליכה במדבר הייתה קשה מאד, בעיקר לאמא שנפלה מספר פעמים בדרך. ביום, כאשר השמש מכה – נחנו, ובלילה צעדנו. כך לילות רבים. לא אחת נתקלנו בשודדים שאיימו עלינו ולקחו כל מה שהיה כסף, זהב ואפילו מזון. חשוב היה מאד שנגיע ל"שאט אל ערב" במועד שנקבע לנו מראש כי שם יחכו לנו עם סירות כדי לחצות את הנהר ולעבור לגדה השנייה אל פרס. אינני זוכר כמה זמן הלכנו כך רק את אמא החולה, שכושלת מדי פעם אני זוכר היטב. התמונה הזו של אמי החולה הנתמכת בנו הילדים עולה בראשי. אני נזכר בקושי הגדול שלה במסע הזה שרק כוח הרצון שלה להביא אותנו, ילדיה, למקום מבטחים - לטהרן שמעבר לגבול, מעבר לנהר, היה מה שהחזיק אותה. . הגענו ל"שאט אל ערב" בשעת לילה. בסירות קטנות ורעועות חצינו את הנהר הסוער אנחנו בפרס. הסכנה חלפה אבל עדיין המסע לא הסתיים. כעת המטרה היא להגיע לעיר הבירה לטהרן. פה נשארנו רק אנחנו: אם חולה וילדיה. האחרים התקדמו בקצב מהיר יותר. עברנו ערים, עיירות וכפרים ובכל מקום אליו הגענו חיפשנו בית כנסת בו יכולנו ללון ולשם הביאו לנו אנשים טובים (לאו דווקא יהודים) מעט אוכל. באחד הכפרים נאמר לנו שלא נוכל ללון ושעלינו לעזוב מייד כי שם יש מוסלמים עוינים. עדיין בפי טעמו של האורז, שקיבלנו שם כצידה לדרך, כשהוא ארוז בתוך נייר גס בצבע חום (כזה כמו אריזה של שקי מלט). הגענו לטהרן, לבית הקברות היהודי שנקרא "בהשתיה" שפירושו גן עדן בשפה הפרסית. היה זה מחנה מעבר בו רוכזו כל הפליטים שהגיעו מעירק, מפרס ומכורדיסטן, שרצו לעלות לישראל. את אמא מיד אשפזו באחד הצריפים ששימש בית-חולים. אנחנו הילדים קיבלנו מיטות באחד המבנים. היה זה צריף ארוך ובו שורות של מיטות קומתיים והיינו שם יחד עם עוד משפחות. המקום החשוב ביותר במחנה היה "המשרד" שם הכריזו את שמות המשפחות שהגיע תורן לעלות לטיסה הקרובה. לשם הלכנו מדי פעם לברר מתי יגיע תורנו. אפשר הפרסי בימים ההם שררו יחסים טובים בין פרס וישראל הצעירה. השאח ליהודים להגיע לארצו בדרכם לישראל. נשארנו במחנה כשנה. עונת החורף בעיצומה שלג וקור וליד המיטות מדליקים אש על מנת להתחמם. בזמן שהותנו במחנה רוזה אחותי סעדה את אמא בבית החולים ואני שוטטתי ברחבי המחנה וברחובות טהרן. שם גם למדתי לדבר בשפה הפרסית.