KNAANI2

12 תפקידי היה להוליכו לשם ובשעת לילה מאוחרת להחזירו לביתו. בזמן שניגן ישבתי על הרצפה לרגליו וכשהיה מסיים היה בועט בי ברגליו כדי שאקום ואני רק ילד קטן בן תשע או עשר שכל רצונו לישון. כשהגענו לביתו היה עולה על יצועו ואני שכבתי לישון למרגלות המיטה על הרצפה. כאשר רצה לקום מהמיטה לא קרא בשמי אלא בעט בי ברגליו כשהוא צועק "קום עצלן". כן כך הייתי, ילד נחייה, לא כלב נחייה, כי לכלב מתייחסים טוב יותר מהיחס שקיבלתי ממנו. מנהג היה בבגדד לישון בלילות הקיץ החמים על גגות הבתים. כמו כל דיירי הבניין יהודים ומוסלמים גם אנחנו עלינו אל גג הבית וישנו שם על שמיכות שנפרשו על הרצפה החמה. יחסי שכנות טובים היו בינינו ובין שכנינו המוסלמים. היו שישנו על מזרנים ואפילו על מיטות. צעירים וצעירות עברו בין הגגות למפגשי אהבה בעוד הוריהם נמים את שנתם. מעולם לא הסתרתי את יהדותי כך חינכה אותי אימי "אתה יהודי ואל תתבייש בזה". זו הסיבה שלא אחת קיבלתי מכות מנערים מוסלמים שהסתובבו ברחובות העיר עוצרים אותי ושואלים: "ילד אתה מוסלמי או יהודי"? וכשעניתי "יהודי" חבטו בי. כאשר נערים מוסלמים הגיעו לגיל שלוש עשרה היו מזמינים את המוהל היהודי כדי למול אותם. לא פעם היה הנער המיועד למילה בורח ואנחנו הילדים "נשמות טובות" רדפנו אחריו תפסנו והבאנו אותו למוהל. ימים רבים אחרי ה"מילה" הוא היה חסר אונים מתהלך ברחוב כשהוא מחזיק בשתי ידיו את שולי הדישדשה שלא תיגע בגופו הכואב. הנקמה המתוקה שלי הייתה כשהייתי פוגש נער כזה - לרדוף אחריו ולהקניטו. הפרעות ביהודים בבגדד והתלאות בדרך לארץ 1941 כעת קצת היסטוריה, דברים שלא חוויתי, אבל סופרו לי. בחודש מאי בשנת בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, מוסלמים, אזרחי בגדד, החלו לפרוע ביהודים. פוגרום שכונה "פרהוד". הם האשימו את היהודים בשיתוף פעולה עם הבריטים. הצעירים שבהם ה"שבאב" פרקו כל עול. הם פרצו לבתי שכניהם היהודים אנסו נשים וילדות ובזזו את בתיהם.