KNAANI2

11 בין המון אנשים. מה שמשך את תשומת ליבי היה המראה של הורים המטיילים עם ילדיהם. הסתכלתי בהם ושוב הציקה לי המחשבה איך אבא עוזב את ילדיו ולא אכפת לו מה עובר עליהם. שאלה שהמשיכה להעסיק אותי כל חיי ויותר הציקה לי אחרי שנולדו ילדי והייתי אבא. איך אפשר?! הנהר קרץ לי ולמרות שלא ידעתי לשחות פשטתי את בגדי, כלומר הורדתי את הדישדשה (כתונת פסים ארוכה). נכנסתי לנהר בפעם הראשונה בחיי והצלחתי לשחות. כשעייפתי יצאתי ו... אין דישדשה, אין סנדלים. הם נגנבו. לא יודע איך אבל עירום כביום היוולדי רצתי כל הדרך הביתה. חששתי מאייך אמי תגיב אבל היא בנשמה האצילית שלה אמרה שכנראה ילד מסכן, שאין לו דישדשה לקח אותה ולי הרי יש עוד אחת. לא רחוק מביתי גר חייט יהודי זקן. כאשר הייתי עובר ליד חנותו היה מזמין אותי לבוא אליו וביקש ממני לעזור לו להשחיל את החוט במחט. הוא לימד אותי לתפור כפתור לבגד ולעשות מכפלת בתך נסתר. בתמורה חלק איתי את ארוחת הצהריים שהביאה לו רעייתו. לעיתים, בשעת הצהריים, הייתי הולך לשוק שבת בבוקר מחזק כפתור שנפל הזהב שם הייתה לדודי הצורף חנות קטנה. הוא היה מנמנם ואני קיבלתי ממנו פרוטות עבור זה שישבתי ושמרתי על החנות במקום בנו ציון שחלה אז בטיפוס והיה מאושפז בבית החולים היהודי זמן רב אולי מספר חודשים. במיטה לידו שכב אחי הקטן מוריס שחלה אף הוא בטיפוס. ציון החלים. את מוריס הכניע החום הגבוה שפגע לו קשה במערכת העצבים ובמוח. מבית החולים הוא יצא שבר כלי. יום אחד הודיעה לי אמי בשמחה שמצאה לי עבודה: להוליך איש עיוור. כך אוכל לקבל מעט כסף ואוכל. האיש הזה היה התגלמות הרוע. הוא היה פורט על העוד במועדון לילה אפוף עשן, שהיה מלא בעיקר גברים.