KNAANI2

10 שהיו גדולים ממני רק בשנים אחדות, עבדו בכל מיני עבודות מזדמנות בשווקים. אחותי רוזה שימשה כעוזרת בית אצל משפחת יהודים אמידה שגרה מחוץ לעיר. היא באה הביתה רק בסופי שבוע, ועשתה זאת ברגל. הלכה כל הדרך מפרוור מרוחק כדי לחסוך ולהביא לאמא גם את מעט הכסף שקיבלה לנסיעה. לפעמים הביאה עימה קצת סוכר, אורז ועוד מצרכי מזון שנתנה לה בעלת הבית. אותי שלחו ללמוד. זה היה בית ספר יסודי יהודי, שאליו התקבלו ילדים מכל שכבות האוכלוסייה בתנאי שיחבשו כיפה ובתנאי שמלו אותם כדת משה וישראל. שנאתי אותו. המורים והרבנים שלימדו שם היו אכזרים. עונשים פיזיים והשפלות. על כל תשובה לא נכונה קיבלת מלקות על קצות אצבעות הידיים בסרגל עץ או הטחה של דברי השפלה כשאתה עומד בפינת חדר הכתה. נראה לי שבמקום הזה התחילה אצלי הסלידה מהדת. עד אז הייתי לפעמים הולך עם סבי בשבתות לבית הכנסת, בעיקר לכאלה שהיה בהם קידוש חגיגי וחולקו ממתקים... לא הסכמתי להישאר בבית הספר. עזבתי אותו. מצאתי את עצמי ברחובות בגדד אבל לא להרבה זמן. כשנודע הדבר לדודי יצחק, שהיה אחיה האהוב של אימי, כעס ואמר: "הילד צריך ללמוד". הלכתי לבית ספר אחר גם הוא של הקהילה היהודית אבל פחות "יוקרתי". נכנסתי לאולם רחב ידיים ובו שורות של ספסלים עליהם יושבים ילדים בגילאים שונים גדולים וקטנים בצפיפות רבה. המורה שקיבל אותי הודיע לי שהיום תורי. הוא הצביע על חבל שהשתלשל מתקרת החדר ומחובר למין לוח עשוי קש והורה לי למשוך בחבל ולהרפות. בכל משיכה לוח הקש הזה היה עובר מצד אחד של החדר לצידו השני לאורך התקרה ו"עושה רוח". כך עבר עלי יומי הראשון בבית הספר, כשאני מושך ומרפה בחבל המניפה הזו כל שעות הלימודים. למחרת, נכנסתי לכיתה והמורה הודיע לי שגם היום תפקידי לנופף במניפה. ברחתי משם בריצה ויצאתי לרחוב, לבית הספר של החיים, שם למדתי טוב יותר. לשם הלכתי בכל בוקר. לעתים הייתי רץ אחרי אחת הכרכרות, נתלה על מוט החיזוק מאחור ומגיע ליעדי בנסיעה מהנה ובחינם. זה בתנאי שהעגלון לא שם לב למה שקורה מאחור. אם היה רואה אותי היה מניף לאחור את השוט ומצליף בי. ברוב הפעמים הצלחתי לקפוץ. הייתי מהיר יותר מהשוט. באחד מימי הקיץ החמים הגעתי לגדת נהר החידקל החוצה את העיר בגדד. הנהר רחב ידיים, בשתי גדותיו בתי קפה בהם ישבו בעיקר גברים מעשנים נרגילות, דוכנים לממכר גלידה ומיני ממתקים. ריחות משכרים של דגים הניצלים על האש. הלכתי