HANA

87 חנה, למרות הכול ) קול העם - בטאון המפלגה הקומוניסטית 3*( עד להוצאת "קול העם", פרסמה המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית כרוזים , נועד 1936 ודפדפות תחת שמות שונים. "קול העם", שהופיע לראשונה בפברואר להיות ביטאון חודשי קבוע. הוא הודפס בדפוס הבלתי-לגלי שניהלה המפלגה. , כאשר המפלגה החלה לפעול בצורה לגלית (למרות שרשמית 1943 בסוף הייתה עדיין נרדפת בידי השלטון הבריטי), החלה הוצאת "קול העם" כשבועון. , לפי הצעתו של אליהו (אליושה) גוז'נסקי, אישר הוועד המרכזי של 1946 ב- המפלגה את הפיכתו של "קול העם" לעיתון יומי. הגיליון הראשון של היומון "קול . בחוברת שפרסם הוועד המרכזי של מק"י 1947 בפברואר 14 העם" ראה אור ב- ), מתוארים פרקים בהיסטוריה 1952 שנה להופעת "קול העם" ( 15 לציון מלאות של העיתון. כמה מהתיאורים לקוחים מהחוברת. מול השלטון הבריטי בתקופת השלטון הקולוניאלי הבריטי, נשא "קול העם" ברמה את דגל המאבק לעצמאות לאומית ולאחוות עמים יהודית-ערבית. העיתון נאבק נגד שפיכות הדמים בין יהודים לערבים, נגד הריאקציה היהודית והערבית ולמען שחרור הארץ מעול הכיבוש הבריטי. הבעיה הקשה ביותר באותם ימים הייתה הפצת העיתון, שכן מפיץ שנפל לידי הבולשת הבריטית הוכה, עונה, ובמקרים רבים – גורש מהארץ. מקום מרכזי תפסו ב"קול העם" דיווחים ומאמרים על מאבקי פועלים במפעלים פרטיים וממשלתיים, ומאמרים פוליטיים נגד השלטון הבריטי ובעד עצמאות הארץ. בשנות מלחמת העולם השנייה הקדיש "קול העם" מקום רב למאבק בפאשיזם, לגבורת החיילים הסובייטיים, ולמערכה למען פתיחתה של חזית שנייה. תרומות מפועלים המאמץ להוצאת "קול העם" כעיתון יומי תבע מאמץ ארגוני רב, וגם אמצעים להבטחת ההופעה הסדירה. האמצעים הנחוצים למימון העיתון היומי נאספו באמצעות מגבית, שניהלו חברי המפלגה. למגבית תרם כל חבר מפלגה שכר של חודש עבודה. בשכונות פועלים נערכו אסיפות, שבהן נאספו תרומות למגבית העיתון. וכך, פרוטה לפרוטה, נאספו אלפי לירות ל"קרן העיתונות". חוגי הריאקציה היהודית היו בטוחים, כי היומון "קול העם" לא יחזיק מעמד, שכן באותן שנים היו לא מעט עיתונים שהחלו להופיע, אך נסגרו. "קול העם" החזיק מעמד הודות עמודים 6 עד 4 לתמיכה העממית. אך בגלל הקשיים הכספיים, בכל גיליון היו בלבד. מספר המודעות היה מועט. 10 המערכת ובית הדפוס של "קול העם" היומי בתחילת דרכו שכנו ברחוב לבנדה בתל-אביב. הכניסה למערכת הייתה באמצעות סולם. ארבעת "חדרי המערכת" הופרדו זה מזה באמצעות קירות עשויים דיקט. בכל "חדר" עמדו שולחן וכסא. ב"חדרים" האלה, נטולי החלונות, עבדו העורכים, המתרגם, המזכיר. באחד