HANA

85 חנה, למרות הכול 11.7.71 לזכרו של פרופ׳ שיבא, מאת חנה אלעל. מתוך ״על המשמר״ רבות כבר נכתב ורבות סופר על אישיותו המיוחדת של פרופ' שיבא, אולם מרגישה חובה לעצמי לכתוב כמה מילים לזכרו כי אני, כאם לבת שאושפזה בבית החולים תל השומר, התנסיתי בחוויה קשה ומיוחדת מאוד. ביתי חלתה אנושות ואושפזה כשנה לאחר התמנותו של פרופ' שיבא למנהל בית החולים. באותם ימים לא ניתנה אפשרות להורים להימצא ליד ילדיהם המאושפזים. פרופ' שיבא, אשר רק נכנס לתפקידו, ייחס חשיבות עליונה להרגשת הבטחון הנחוצה לילד במהלך הטיפול הרפואי כחלק מטובת הילד בכלל. בזמנים ההם היה מקובל שילד מאושפז זכאי למבקרים רק בשעות ביקור רגילות. לכן הייתה מלווה את הילד הרגשת פחד מפני רופאים, אחיות, ובית חולים בכלל. הוא חש כאילו נזרק על ידי הוריו לידיים זרות ולסביבה זרה. פרופ' שיבא רצה שילד חולה ירגיש בבית חולים נינוח ורגוע ושיראה ברופאים ובאחיות אנשים אוהבים ודואגים ולא אויבים. בשל גישתו האנושית הזו הכניס לראשונה בתל השומר את המושג מחלקה פתוחה לילד מאושפז בכל שעות היום ובמקרים מסוימים גם בלילות. הדבר התקבל הודות לעיקשותו לא רק בתל השומר אלא גם בשאר בתי החולים. הרבה הורים אינם יודעים על כך ורואים כיום גישה זו כדבר מובן מאליו, אך לפני כשש עשרה שנה נושא זה לא היה קיים. את זאת, אנו ההורים חייבים לפרופ' שיבא. אני אישית חייבת לו יותר מזה. אני חייבת לו את חיי ביתי. הודות לגישה זו ניתנה לי האפשרות להילחם נגד המוות כחודשיים, להימצא במחיצתה כשנה, ולנצח. כך כתב לי פרופ' שיבא על הצד האחורי של תמונה שהגיש לי כשי בפסח תשט"ו: "למזכרת לאם גיבורה של ממש." אך אני היא היודעת כי רק הוא היה זה שאפשר לי להיות "גיבורה." במשך השנה ששהיתי בבית החולים בגלל מחלת ביתי לא היה יום שפרופ' שיבא לא ביקרני, לא שאל לשלום הבת, לא בא לעוץ לי עצה או להגיד מילה טובה. לצד הצער הגדול בו הייתי שרויה היו לי מילותיו החמות, דאגתו, וחיוכו הטוב לעידוד ולתקווה. מי שהכיר את פרופ' שיבא לא יוכל לשכוח אותו.