HANA

חנה נויברגר-אלעל 8 יצא אבי לקנות תפוזים ולא חזר. 1942 בתחילת הוא נדרס למוות בתקופה שתאונות הדרכים לא היו עניין שבשגרה. מידי פעם, במיוחד כשהתבגרתי והכרתי יותר את סיפור חייו השלם, עלתה בראשי המחשבה שלא היה מדובר רק בטעות מצערת.. אבי היה מיוחד, וכן גם היחסים בינינו. ילדה מורדת הייתי לתפיסתו, בעוד שאני חשבתי שאופיו הקשה והרגזן היה מה שהצית בי את הקושי לציית. כיום, במרחק השנים, אני מוכנה להודות שאכן תמיד הייתי דעתנית ומאוד עצמאית. את הראייה לכך ניתן היה לראות בדעותיי הפוליטיות והחברתיות הרחוקות מ״הזרם המרכזי״ ואשר אני מחזיקה בהן עד היום. באותה שנה קשה, הייתי בת עשר, אחי היה בן שבע וחצי ואחותי בת חמש. הם פחות הבינו את משמעות היעלמותו של אבא, ואני לא טרחתי לדבר על זה איתם בהתאם ל״קוד הסודי״ של המשפחה שלנו שבעצם אומר בשקט: ״אין טעם״. כלומר, כבר באותה תקופה סיגלנו לעצמנו באופן אינסטינקטיבי את הדפוס הנוח שתיארתי שעל פיו נשמור אחד על השני וכל אחד על עצמו באמצעות בריחה מכאב. למרות פערי הגיל, אחותי הייתה חברתי הטובה ביותר לאורך כל חייה, ואחי היה הדמות המצחיקה, הילדותית, השובבית, האנרגטית, וגם שומר הראש שלי. בכך הוא הזכיר לי לפעמים את העובדה שאני עדיין ילדה. התגוררנו בטוניס בבית בן קומה אחת שהיה צפוף ונעדר חן, אפור, וחסר ייחוד. הוא היה הבית של סבי וסבתי מצד אבי שחיו איתנו עד שנפטרו. ריחות הפתיליה התערבבו עם ניחוח חומרי החיטוי, המזרנים השמיעו רחשים של קש, וקפיצי המיטה הצטרפו והוסיפו קולות של ברזל. אבל כל אלה לא העלו ולא הורידו כי חיינו יותר או בעיקר על הטרסה, הגג הפתוח מעל מקום המגורים. המקום שבו התייבש לו השום בשמש, נדפקו הזיתים ועברו הטבלה במלח ובשמן זית, נתלתה הכביסה שכובסה שם בגיגית מתכת מחלידה, ובעיקר, אנחנו, הילדים, היינו נוכחים כמעט תמיד במרחב הפתוח שהיה נאה מאוד בעינינו.. כשאני אומרת ״אנחנו,״ אני מתכוונת גם לילדי השכנים שהיו שותפים בולטים בשימוש במגרש המשחקים המהנה הזה. התרוצצנו, התלוצצנו, המצאנו סיפורים ומשחקים סודיים, והרגשנו מאושרים מן האפשרות לקפוץ, לרוץ, להתחבא, ולהסתודד. אמא שלנו נהנתה לראות אותנו ממקסמים את האפשרויות בשטח ״שלנו״, משתפים פעולה, נהנים, וצוחקים לעיתים קרובות. היא ידעה שבתוך הבית אנחנו פחות במצב רוח שמאפשר חופש, יצירתיות, ותנועה, ובוודאי שילדי השכונה היו פחות רצויים. לא רק בגלל הקירות שסוגרים עלינו ודלות הריהוט. זה קרה במידה רבה בגלל אבא שלנו שראה אותנו ואת צרכינו כילדים באופן שונה בתכלית. גם כשפלש לטריטוריה שלנו, לטרסה, הוא לא קיבל בהבנה סדין שנתלש ממקומו, גיגית שהפכה לסירה ונגררה על רצפת הבטון, ראש שום שבו התמסרנו כמו