HANA

חנה נויברגר-אלעל 72 כמעט שלוש שנים חלפו, אני יותר זקנה, והיא חסרה לי בכל רמה. תם הפרק הארוך בחיי שמילא אותי בהמון טוב וגם בלא מעט רע. נכון, בורכתי בבן יוצא דופן ביחסו החיובי אליי ובכלל וכן גם בנכדים מחבקים שנמצאים לצידי בכל הזדמנות, במיוחד בימי קורונה, סגר, ועצב גדול. אבל עליזה שלי, ביתי, אהובתי, גם אם מתוך כורח, הייתה איתי. ליוותה אותי, והשיבה לי גם אהבה לא רק כנזקקת אלא כאישה אל אישה. דברים רבים נאמרו על קברה של עליזה, בהלוויה ובאזכרות. בחרתי להכניס לסיפורי את דבריי ואת דברי העובדת קהילתית ענת גולדל שהקימה וניהלה את המועדון לעיוור. לביתי האהובה עליזה ז״ל: תמיד הייתי כאן כדי להציל אותך אך הפעם חמקת ממני. אני לא יודעת איך לומר זאת, אך נראה לי שדודה שולה רצתה לגאול אותך מייסוריך ולהמשיך להגן עלייך מאי שם. את אהבת אותה מאוד, וכך גם היא. תמיד דאגה לשלומך ורצתה בטובתך. תמיד ניסתה להגן עלייך מפני כל מי שלא תמך בך או פגע בך. כמה קשה הייתה דרכך! התאמצת כל כך שאיש לא ישים לב לעובדה שאינך רואה, ואף הצלחת בכך. יודעת שזה דרש ממך כוחות עליונים! השבוע נמלאתי גאווה לראות כמה אנשים אהבו אותך. כולם דיברו על טוב ליבך, על דאגתך לאנשים, על העזרה שהענקת לכל מי שפנה אלייך. הגישה החופשית שהייתה לך לרופאי בית החולים אסף הרופא אפשרה לך לשאול שאלות או להפנות. פיזרת חום סביבך ביד נדיבה. היית ממש גיבורה כל ימי חייך!