HANA

חנה נויברגר-אלעל 70 הבחור הצעיר, היפה, השרמנטי, החייכן והחם, ידע הרבה על תחומי העניין שלה והפך לבר שיח ולחבר עבורה. הבנתי בין השורות שהיא רחשה לו אהבה גדולה. אהבת אמא לבן, או אולי אהבת אישה לגבר מקסים, מעשיר ואיש שיחה למופת. התמדתו לאורך כשלוש שנים נראתה לי תמוהה ומוזרה, אבל השתקתי את המחשבות הספקניות והתרכזתי בכך שהיא נהנית להכין לו מטעמים, להעניק לו מתנות, ולארח אותו בביתה. ידעתי אמנם דרך חברותיה שיש לה מאהב מסתורי כלשהו, אך לאור ההיסטוריה האישיתהיהלי ברורשאין מדובר במסלולהמוביל לאושר. לכן חשבתי שההשלמה לה היא זוכה דרך הבחור הצעיר הנ״ל בטוח משפרת את איכות חייה. היא כדרכה מידרה אותי, וביום בו הוא הגיע לביקור היא ביקשה ממני שלא להגיע. בהמשך נודע לי שגם לו אמרה לא להגיע בזמן בו אני מיועדת להיות איתה. הסתפקתי בכך שידעתי על קיומו, שפניה לבשו חגיגיות לפני בואו וגם לאחר לכתו, ושהיא הייתה מאוד גאה בקשר הזה. היא הרבתה להסתודד בפנים סמוקות עם חברותיה או עם מי מבנות המשפחה, ולפי הבעתה הבנתי שהיא כנראה מפליגה בשבחו ובשבח הקשר. על המאהב היא דיברה רק עם חברות מאוד קרובות שחלקן הסכימו להוות ערוץ אינפורמציה עבורי שכן הבינו שבמקרהשלה אין מדובר בחטטנותשלי אלא בדאגה רבה לשלומה. בנוסף, התברר לי כי מדובר בגבר נשוי שחובת החיסיון היא גם כלפיו ולא רק בגלל הצורך שלה לחוש שיש לה חיים משלה שלי אין חלק בהם. השתדלתי בכל כוחי לכבד את פרטיותה אך בד בבד לנסות להבין אם אורבת לה סכנה מעצמה או מהגברים שבחייה. בתקופה זו, באמצע שנות השישים של חיי ביתי, החלה דאגה חדשה. כמעשנת ״כבדה״ היא תמיד סבלה משיעול רב. הצטרף לכך קוצר נשימה חריף, והצטרפו ״צפצופים״, חולשה, וחוסר תיאבון מופרז שממילא אפיין אותה תמיד. פניה הפכו מכורכמות בגוון חיוור, היא נראתה מכווצת, והנכונות שלה לשוחח הגיעה לאפס. מכונסת מתמיד, חסרת אנרגיות, ממעטת בתגובות כלשהן, וחסרת כל חשק לצאת לאירוע תרבות כלשהו או סתם להתאוורר. היא בעיקר סירבה. סירבה להאזין לחששותיי, סירבה להיבדק, סירבה להפסיק לעשן, פשוט סירבה באופן גורף שהותיר אותי בודדה וחסרת כלים מול דעיכתה. במוצאי שבת אחד היא הסכימה להיבדק במיון. תוך כדי בדיקה, ובטרם הוברר ממה היא סובלת, היא נסוגה, חתמה שהיא לוקחת אחריות, ודרשה לחזור הביתה. למחרת בבוקר, הגעתי אל ביתה אחוזת חרדה לאחר שלא ענתה לטלפון מספר פעמים.