HANA

7 חנה, למרות הכול , בת יותר משמונים ושמונה שנים, מסתכלת אחורה, ולא בטוחה יותר. כיום מה חשוב ומה זניח, ואם חשוב, אז למה? מה הסיפור שלי ומה המסר? האם יש כזה? האם אלך לאיבוד בין כל המילים בהן אשתמש? האם הקורא יאבד עניין? מי הוא בכלל הקורא? בני? נכדיי? אחייניי? ילדים של חבריי המתים? ולמה בכלל אני רוצה להעלות חלקים מחיי על הכתב? הבנתי שביוגרפיה כרונולוגית, מעניינת ככל שתהיה, עלולה להפוך למסמך משמים אחרי מספר עמודים. או שאולי מחשבה כזו היא הצטדקות כי אין בכוחי לדייק עם תאריכים. בכוונה תחילה אצמצם אירועים, ארחיב אחרים, ויתכן שאדלג על אנשים יקרים ומשמעותיים. מבקשת סליחה מראש. פשוט ״אניח את זה כאן״ כמו שאומרים הצעירים העכשוויים, ונראה מה יקרה.. התמריץ לעשייה הזו נוצר לפני כשנתיים עת החלה לבקר אותי בבית האבות ״משען״ בו אני מתגוררת סטודנטית לעבודה סוציאלית במסגרת ההתמחות שלה. השיחות שקיימנו בתוספת הנעימות והאמפטיה שהיא שידרה והשאלות המנחות הרגישות שלה, גרמו לי להרגיש בטוח בחברתה. אט אט החלה נשירה של קליפות שעטפו את הכאבים הגדולים ביותר שלי, והפכה לפריצת סכר שהיה איתי כמעט לכל אורך חיי. התחלתי לגלות נוחות מסוימת בחשיפה העצמית שהסכמתי שתתרחש, ואני מוכנה להודות שאף שהיו שם דמעות, הייתה ועדיין תחושה של חיבור והקלה. כך קרה שכיום אני בשלה לספר אירועים וסיפורים ממסע חיי כולל אלה מהסוג של: ״לא מדברים על זה״. החוויה החדשה הזו בגילי המתקדם גורמת לי לפקפק בהגנה שהעניקה לי השתיקה וההשתקה הרגשית.. החלו בטוניס, במשפחה שבה לא נהגו לדבר. חיי גדלנו עם ההבנה, שבמיוחד כשעניינים של רגש על הפרק, לא חושפים, לא מראים, ובטח שלא מרכלים. זה מביך, זה מכאיב, זה מיותר. התקיימו שיחות על עניינים שאינם קשורים לכל מה שקורה לנו עמוק בלב. משפטים שמכילים מילים כגון: ״נפגעתי״, ״מצער אותי״, ״אני כועסת״, ״אני חרדה״, או אפילו מילים חיוביות כגון: ״התאהבתי״, ״התרגשתי״, ועוד, נעדרו מהשיחות. כשם שזרת בכף רגל שחטפה מכה מחלימה הכי מהר אם לא נוגעים, לא זזים, ורצוי גם לא מדווחים ומתעמקים באיך זה קרה ולמה, עלבון, מריבה, אובדן, או פרידה כואבים פחות אם ״לא נוגעים.״ האסכולה החינוכית הזו הושרשה בנו בדרך של דוגמא אישית ויצירת אוירה, ולאו דווקא במילים. אין ויכוח על העובדה שאובייקטיבית אנחנו קיבלנו מצוקות בשפע.