HANA

69 חנה, למרות הכול שמונה שנים הוא חי בבית האבות, הוא זכר שעליי להגיע מידי יום והמתין לי גם לאחר שנראה היה שהוא שכח את מרבית האנשים האחרים שהכיר ואהב. רוב הזמן הוא זיהה גם את אמי שהרבה לבקרו והרעיף עליו חיבה כפי שהגיע לאב שהיה מסור וקשוב. עליזה לעומתנו נעדרה פרט לאירוע יום הולדת פעם בשנה. היה פער גדול מאוד בין היותה עובדת בבית חולים, התעניינותה במחלות וברפואה בכלל, והיותה חולה כל חייה בעצמה, לבין החרדה שלה מפני הצורך להישיר מבט למישהו קרוב שלקה בחולי כרוני פרוגרסיבי. להיעדרותה הממושכת מחייו הייתה השפעה ישירה על הקשר ביניהם: היא נעלמה ממוחו שהלך והתכווץ, וכשהגיעה לביקור יום ההולדת פעם בשנה הוא לא זכר מי היא. כאב לי לראות את התופעה הזו שהייתה בעצם נטישה שלה אותו עוד בטרם הוא נעלם סופית אל תוך מחלתו. היא התעלמה ממנו אחרי שנים רבות בהן קיבלה מיצחק כל מה שאפשר לבקש. אהבה, חמימות, יציבות, התעלמות מהתנהגויות פוגעות שלה, וסיוע בכל הנדרש ברמה טכנית ולוגיסטית. אך החשוב מכול, חופש מוחלט לה ולי להיות צמודות על כל המשתמע. לו רק רצתה הוא יכל להיצרב בתודעתה כדמות האב הרצוי שלא כל כך מצאה באביה. החלטתי לא להתערב על מנת לא לפתוח חזית נוספת, בעיקר לאור ההבנה שיצחק אינו במצב להיפגע או ״להתחשבן״. מלכתחילה הוא לא היה כזה. צאתו ההדרגתית של יצחק מחיי לאורך שנות מחלתו הקלה במעט את כאב מותו. יחד עם זאת, לא היה לי חבר טוב ממנו, הוא נגע בחיי ובחיינו באופן רגיש ומחבק, והוא נמצא במחשבתי תחת הקטגוריה: ״החלקים בחיי שהם מזלי הטוב.״ גם אם זה ישמע מוזר, הרשימה הזו אינה קצרה, אולי אערוך אותה באופן מסודר בסיום הסיפור. הילדה כמו גם האישה הבוגרת, אופיינה גם ברעננות ובשובבות, בסקרנות עליזה ובתחומי עניין מגוונים. היא לקחה חלק בחוגים ובאירועים שמאוד שימחו והעשירו אותה כגון: תיפוף, האזנה לספרים, סרטים, הופעות מוזיקה והצגות בהן שימשתי כמנגישה וכמתרגמת עבורה. בכלל הייתה לה חולשה לשחקנים ולזמרים. לכן מאוד שמחתי לשמוע שנוצר קשר בינה לבין מתנדב שחקן.