HANA

חנה נויברגר-אלעל 68 שהיה מבוגר ממני בהרבה, פרש ראשון מהעבודה. טבעו הנוח ונטייתו יצחק להעסיק את עצמו סייעה לו להנות מהחופש, מהשקט, מהשלווה שיש בגיל המבוגר כל עוד הבריאות אינה הופכת לבעיה. הוא למד באוניברסיטה הפתוחה וסיים תואר ראשון, הוא פתר תשבצים, קרא עיתונים, המשיך בפעילות התנדבותית, ובהסעת עליזה למקום עבודתה. היו לנו שיחות נעימות, טיולים רגועים בארץ ובחו״ל, ומפגשים מלאי הומור וזיכרונות עם חברים טובים שליוו אותנו כל החיים, בעיקר שולה ויגאל. עליזה באותם ימים הייתה יותר שקטה, נטייתה לא לשתף בנעשה בחייה גברה, ואני מיעטתי להציק לה כל עוד לא היו חריגות משמעותיות מ״גלי״ החולי ומהתלונות הנפוצות. אך שלווה אינה חלק מדרכו של עולם, לפחות לא בעולמי. יצחק התחיל לשכוח, להתבלבל, לערבב אירועים ולשכתב את ההיסטוריה. הוא לא נראה מוטרד כלל ממצבו החדש, והוא פסח לחלוטין על השלב האגרסיבי המאפיין בדרך כלל מחלות שיטיון לסוגיהן. בחופשת קיץ אחת, רציתי להתאוורר מעט עם עליזה בחו״ל. מצאתי בית אבות איכותי, והכנסתי אותו לחודש ימים. בשובנו, גיליתי להפתעתי שהוא פשוט מאושר במסגרת הזו. הוא נהנה לשיר, לעסוק במלאת יד, ולהתלוצץ עם הצוות באופן שרק הוא הבין.. חשבתי שאולי ראה בשלב החדש הזה התגשמות החזון הסוציאליסטי כי אחרת אין לי הסבר לנעימות ולקלילות שאפיינה אותו במסגרת זו. יצחק מתלוצץ עם רופאה ואחות בבית האבות