HANA

65 חנה, למרות הכול לחיות עם אחרים מלבדך. אם החזקתי מעמד עד היום זה רק בזכותך. איש מלבדך לא מעניין אותי. אני מבינה שאינך יכולה להמשיך להיות רק שלי לכן החלטתי שהספיק לי. אמא, צר לי להשאיר לך מכתב כואב זה. מבקשת ממך שלא תעבירי אותו למשטרה. איש אינו חייב לדעת שקיבלת ממני מכתב. את הרבית להשתיק אותי כי לא מצא חן בעינייך שיש לי תגובה לכל דבר. איני בנויה לשתיקה. רצית לשמור על שקט אבל מצידי זה לא היה אפשרי. אני יודעת שזה יפגע ויכאיב לך ואני לא יודעת למי עוד, אך עדיף כך מאשר שתסבלי מהמצב שלי. זו הדרך הכי טובה ויעילה. אם תגיעי בזמן אל תעשי שום צעד כדי להצילני. אני מחפשת את זה כבר שנים. הפעם החלטתי סופית: איני בנויה לחיים האלה, רע לי, אני מדוכאת כל הזמן. שאלת אותי למה אני בוהה בקיר. לא היה לי הסבר וכשהגעתי הביתה בלי שתרגישי התפרצתי בבכי. כמובן שגם חייתי על כדורים שלא עזרו, וגם לא נמצא הפסיכולוג שהצליח לשכנע אותי שאני טועה או לשנות משהו במצבי. אמא, אם הייתי משוכנעת שאולי יהיה לי קצת יותר טוב אולי לא הייתי עושה צעד זה. אך היות שאני יודעת שאלה לא החיים אותם אני מחפשת, אז אין טעם. חשבי שהדבר הזה היה אמור לקרות בילדות ולא כיום. חבל שהצילו אותי אז. בזבוז של שנים בלי טעם. אין לי בשביל מה. חוזרת: אם תחשבי שתוכלי להצילני, אז אל.. עדיף כך. ראיתי בחיי מה שראיתי, היה לי טוב במחיצתך, אבל די. סבלתי מספיק, וגם את איתי. קבלי את לכתי בהבנה ואל תכנסי ללחץ או לפאניקה. אוהבת אותך ואוהב אותך גם אחרי המוות. ביתך.״ היו מצבים בהם הכאב היה קשה מנשוא ולא יכולתי לעצור את הדמעות. המכתב הזה היה אחד ממקרי הקיצון שבהם הבנתי שכל החלק החיובי, היצרני, החברותי, האכפתי שהיה גם חלק ממנה, נעדר לחלוטין מהעולם הרגשי שלה. היא חיה רק את הצער. או שאולי בשעות הצער היא שוכחת לחלוטין את החלקים הטובים של חייה. בכל זאת, למרות הבטן המתהפכת, המשכתי להתנהל באופן תכליתי ומעשי עבור שתינו, ולתקשר עד כמה שניתן עם הרובד שאין לו אזכור במכתב עצוב זה: הצד הבריא והפעיל שלה.