HANA

חנה נויברגר-אלעל 64 טיול אחד באיטליה ייזכר לעולם, ולאו דווקא באופן חיובי. טסנו קבוצה של חברים, עובדי המחלקה הטכנית, עליזה ואנוכי בתוכם. היינו בשיא ההנאה במסעדה נפלאה ברומא, מתענגים על פסטה ויין, אקורדיון שנשמע ברקע, מפות משובצות עליזות, וצחוק מתגלגל של כולנו. היינו שרויים במצב רוח מרומם, כולל עליזה, כך שלא נראתה סיבה אמיתית למה שקרה. עליזה קיבלה התקף אפילפטי אגרסיבי ומלחיץ במיוחד. צעקות, רעידות, ריצות לא מבוקרות. ביקשנו מבעל המסעדה האמפטי להתקשר עבורנו ולהזמין אמבולנס. בילינו לילה בבית החולים, ודומה היה שאין להם מושג מה לעשות חוץ מהרוטינה הנדרשת כשמגיעים לבית החולים. ההתקף הסתיים, היא הייתה מטושטשת ורדומה, ופניה הצהובות הביעו סבל ועצב רב. בבוקר התקשרתי ל״אסף הרופא״ לרופא שטיפל בה בארץ. הוא נקב בשמו של הכדור שיש לתת לה, ואכן היא נטלה אותו וגופה החל לחזור לעצמו. פרשנו מיידית מהטיול וחזרנו בטיסת ״אל על״ הראשונה שיצאה מרומא לתל אביב. מעבר לכאב של עליזה ועל עליזה, חשתי חוסר נוחות כלפי הקבוצה, ורציתי שטיולם יימשך באופן מהנה וללא דאגות לגבי האפשרות שהאירוע הקשה הזה יחזור.. לאחר התאוששותה, היא המשיכה בהרגליה הטובים הישנים: ארשת מחויכת, בגדים חדשים ויפים, ונעלי עקב בלתי אפשריות גם לאישה רואה. היא חזרה לעבודה, ולא נותר זכר לטראומה שהתרחשה באיטליה. החיים המשיכו כרגיל, עד לפעם הנוספת שהיא ניסתה להתאבד. המכתב שמצאתי בהמשך כנראה קשור לניסיון זה, או אולי לדרמה אחרת שלא הייתי חלק ממנה. ״אמא יקרה שלי, בצער ובכאב גדול, בבכי רע ומר אני משאירה לך מכתב אחרון. מכתב פרידה ממך ומכולם. הגיע הקץ לכל התעלולים והמשחקים, איני יכולה לעמוד בהם יותר, ובוודאי שלא בלחצים בהם אני נמצאת כיום, ועוד הרבה חודשים לפני כן. הגעתי למסקנה שזהו הרגע שבו אני נאלצת להיפרד מכם. יהיה לכם ולי שקט, יהיה לכם ולי טוב. תחזרו לחיים שגרתיים. אמא, את לא היחידה שזה קורה לה שביתה הולכת לעולמה. יש לך חברה שאיבדה בת, והחיים שלה חזרו למסלול רגיל. אמנם זה כואב ויכאב, ואף יישאר כתם לכל החיים. יכול להיות שלא הסברתי לך מספיק את עצמי. היה לי קשה