HANA

חנה נויברגר-אלעל 60 המופרז שהותירה בחנות, ויצאתי דומעת, עם מועקה כבדה, כאב דוקר בצלעות, וקשיי נשימה, למרות דצמבר הצונן.. הפיצוי שביתי הייתה זקוקה לו על מכאוביה השונים כלל במרוצת הזמן גם קניות בלתי מבוקרות וחסרות הגיון. היו לה כלי מטבח שכל מסעדה ממוצעת יכלה להתפאר בהם. ארון הבגדים שלה עלה על גדותיו כאילו שהיא מידי ערב יוצאת לנשפים וזקוקה לתחלופה גבוהה. היא גם קנתה מוצרי מזון בכמויות המספיקות לקייטרינג פעיל. אבל החיבה המיוחדת שהיא רחשה לנעליים הייתה המדאיגה ביותר שכן מכל האפשרויות של מיני הנעליים היא העדיפה את אלה בעלות עקבים גבוהים במיוחד שעוביין אינו עולה על עובי של סיכה. בדיוק מה שצריך כדי לערער שיווי משקל בסיסי גם בקרב נשים רואות וזהירות. על כל צעד שלה אני הנפתי את שתי ידיי כאילו שאני מנסה לתמוך בה, ותוך כדי, לא יכולתי שלא להבחין בבוז שהיא עטתה על פניה. ידעתי שרבים המצבים בהם תלך בלי שאהיה בסביבה, ולכן חשתי חשש מתמשך. נהגתי להסתכל עליה כעל אקרובטית שהולכת על חבל, ובכל פעם שהעזתי אפילו להיאנח בסביבתה בהקשר זה, היא נתקפה בכעס גדול כלפיי. השתדלתי לא להעיר ולהפיק את המבטים הרכים ביותר שיכולתי, אבל אני חייבת לציין שהדאגה לשלומה כמו גם למצבה הכלכלי לא הניחה לי אפילו לדקה במהלך סדר יומי שהיה תמיד עמוס בלי קשר. לנושא הכלכלי היה לי פתרון: פשוט לכסות, לפצות, להפקיד, ללוות, ובלבד שתוכל לחוש עצמאות. התעלמתי לחלוטין מההמלצות שקיבלתי מפסיכיאטרים ומרופאים שכדאי שאמנה את עצמי לאפוטרופוס שלה, והותרתי לה את כל חופש הפעולה הנדרש לה כדי שתשלוט בחייה כרצונה. השמדתי כל עדות לטיפולים פסיכולוגים או פסיכיאטרים מפאת כבודה, ובכך לקחתי סיכונים שבסוף ימיה ישובו אליי כבומרנג. האם צדקתי? האם הייתי צריכה להקשיב לעצות? לפרקים חשבתי שצדקתי ובפעמים אחרות, כשממש התקשיתי לכסות את חובותיה, אז מתוך ייאוש חשבתי שאולי טעיתי. ״בשורה התחתונה?" זו ביתי האהובה שבכל יום שיכולתי לעזור לה לקיים חיים ששווה לחיות אותם, הייתי מאושרת למרות ״חירוק השיניים״, למרות הדאגה, ולעיתים גם למרות העלבון. ידעתי אמנם היטב שהיא מעריכה ואוהבת אותי, אבל זה שהיא לא הסכימה לשתף אותי במתרחש בחייה, גרם לי עצב בנוסף לחשש הכולל שתמיד היה שם. כשהתעוררו בי רגשות כאלה, תמיד זכרתי את בית אבי, שהנורמה המקובלת בו, בלי קשר לכלום, היא לא לשתף, ומתוך כך, הבית היה אפוף סודות שהתגלו רק