HANA

59 חנה, למרות הכול מספקת לשאלה זו או לרבות אחרות שהיו עבורה חציית גבול שלי. אבל בהמשך נחשפתי למכתבי התאבדות מנומקים ומסבירים. הצער הזה העיר בי את עוצמת הכאב שחשתי ברגע שהבנתי שאני מאבדת את אחותי, עוד לפני שהיא מתה. כמו מרים אחותי עיניה של עליזה נראו כל כך כבויות ועצובות. הסיפור עצמו איבד רלוונטיות, ובשני המקרים הייתי מרוכזת רק בתוצאה. באופן דומה, בין רגע שכחתי את הסערה שבתוכי והתרכזתי רק בה. השקיתי אותה במיץ תפוזים וויתרתי על תשובה לשאלה ״למה.״ רק לאחר כשבוע שבו ראיתי אותה מחלימה וחוזרת לחיים התעניינתי שוב בטריגר שהוביל למצב זה. חברותיה דיווחו על ההתרחשויות: היא ניהלה מערכת יחסים הרסנית עם גבר בעייתי ואלים שנהג לגדף, לצעוק, והחמור ביותר: להכות אותה. הגבר הזה היה בחייה עוד לפני המעבר לרמלה, אבל המגורים לבד בעיר הזרה אפשרו לו להגביר את תכיפות ההתעללות. לא ברור איך הצליחה להרחיקו, אך לאחר לכתו היא הייתה מדוכדכת אף יותר מתקופת היותו בחייה. כל אלה גרמו לה גם סבל פיזי ניכר שכן היא קיבלה יותר התקפים שהיו מלווים בכאבי ראש קשים מאוד. לא ברור אם הקשר עם הבחור הזה גרם לה לניסיון האובדני או הצטברות הכאב הנפשי והפיזי המתמשך שחשה ממחלתה במצב בו התערער האיזון העדין שבו היא נתונה. כנראה ששילוב של השניים. האם ניתן למנוע אפשרות כזו אם תתרחש שוב? לא ידעתי, ובכל זאת הגעתי להחלטה נחושה וחד משמעית: אין באפשרותי לסמוך על בחירותיה והחלטותיה העצמאיות ולכן עליה להתגורר סמוך אליי. אבל עליזה כמו עליזה, לא הייתה מעוניינת במעבר, וניסתה להוכיח זאת דרך שיקום מהיר. היא אספה את עצמה, חזרה לעבודה, נקיה, מסודרת, מחויכת, ומשכנעת אותי ואת עצמה שה״גל״ עבר, והכל בסדר איתה.. אמנם מאוד השתדלתי להרגיע את עצמי ולהניח לה, אך ביקוריי אצלה הפכו לתכופים יותר גם אם לא קיבלתי את התחושה שאני רצויה, לעיתים עד כדי התעלמות שלה ממני, על גבול סילוקי מביתה. ביום הולדתה השלושים, הגעתי עם עוגה וחיוך רחב. הוכיתי תדהמה. סלון ביתה היה עמוס זרי פרחים ועציצים בשלל צבעים וצורות. על כל אחד מהם נכתב פתק מלא במילים חמות ובסופרלטיבים. כל הפתקים היו חתומים לכאורה על ידי רופאי בית החולים. הכתב הזהה בפתקים עורר את חשדי. הרי לא יתכן שכולם רכשו זרי פרחים באותה חנות ולא כתבו בעצמם את הפתקים. נסעתי לחנות הפרחים ששמה הופיע על הזרים לבדוק מי שלח את הכמות הבלתי נתפסת הזו. חייבת לומר שלא הופתעתי: ביתי שלי, הבודדה, הכמהה לאהבה, הקיפה עצמה בזרים צבעוניים ועליזים, וחשה שמחה כאילו היו אלה אנשים שהגיעו לברכה. שילמתי את החוב