HANA

57 חנה, למרות הכול נסענו ביחד לראיון. עליזה הרשימה ביכולות שלה בתפעול המרכזיה, היא נראתה כמי שתהיה בעלת תודעת שרות גבוהה שכן היא דיברה בסבלנות, באדיבות, בחיוך, היא הוכיחה יכולת הקשבה טובה, והיא נראתה נקיה ומסודרת, אפילו אלגנטית ומטופחת. לא הייתה כל הצגה בדרך שבה היא נתפסה בסיטואציות מסוג זה. אכן, כשניתנה לה הזדמנות מחוץ לקשייה האישיים שכללו, מעבר לנכותה, את מאבק גיל ההתבגרות מולי שימשך לנצח, היא התנהגה ותפקדה באופן בוגר, מקצועי, ומסגרתי. כל כך נהניתי לראות אותה בסיטואציות כאלה! הייתי גאה בה, שמחתי שיש הישגים שהתהוו למרות הכול, ושהיא ממרבית הבחינות יכולה להיות חלק מחברה עובדת. בראיון העבודה נשאלתי אני: ״איך היא תגיע לעבודה? אתם גרים בבני ברק ובית החולים הוא ברמלה. זה לא קרוב בשום צורה ונלוות לכך הוצאות נסיעה״. ״לא תהייה שום בעיה. אני אדאג שלא תחסיר אפילו שעה בגלל המרחק. אביא אותה או אזמין לה למונית לפי הצורך והיכולת שלי לתמרן בין עבודתי לעבודתה.״ שנים רבות מאוד אחרי גיוסה לתפקיד לא שכחו לי את ההתחייבות המתמדת לדאוג שעליזה תגיע לעבודה ותחזור הביתה בסוף היום. אז העיקר והחשוב התרחש: עליזה החלה לעבוד במקום מוגן שאינו פרטי, שזה היה אחד מתנאי היסוד שלי. היה לי ברור שאף מקום פרטי לא היה מחזיק אותה בעיקר בשל היותה אפילפטית עם התקפים לא מעטים, וגם מתוך ידיעה איזו סטיגמה איומה יש למחלה הזאת ספציפית. למרות הכול ואף על פי כן, עליזה עבדה באותו מקום כמעט שלושים שנה. היא יצרה קשרים מיוחדים עם עמיתיה ועם מרבית הרופאים והאחיות. היא נהנתה ואף התמלאה בתחושה של חשיבות וחיוניות כשאנשים ביקשו ממנה לשאול רופא איזו שאלה עבורם. היא תמיד נענתה ברצון ואף קיבלה תשובות מפורטות ורציניות שהפכו אותה בין שאר ה״רווחים״ גם לבעלת ידע ברפואה ובתרופות. נראה שהתווך בין הרופאים לבין מכריה ומשפחתה חיזקו את תחושת הערך העצמי שלה ואת המשמעות שהיא מצאה בעבודתה. בית חולים ״אסף הרופא״ הפך לבית שני עבורה, או אולי אעז ואומר לבית ראשון כאדם בוגר שכן בו הוכיחה עצמאות, מזג טוב, ויכולת ליצור חברויות לחיים. היא אפילו זכתה, בצדק רב, בפרס העובדת המצטיינת. היא הייתה מלאה בגאווה, החשיפה והכבוד ריגשו אותה עד מאוד, והיא המשיכה לתת תמורה רבה לשכר וליחס הטוב לו זכתה תמיד. בסופו של דבר היא בהחלט מיצתה את כישוריה וכישרונותיה במקום ובתפקיד שהיא אהבה מאוד.