HANA

חנה נויברגר-אלעל 56 להרגיש שהיא, וכן, גם אני, קצת מובסות במערכה על ה״נורמליות״. ובכל זאת, לא היה יום שלא חיפשתי הזדמנות למצוא עבורה מקום חברתי או תעסוקתי הולם. היא התנגדה לכל האופציות, ונותרה מבוצרת בבדידותה ובקשייה. בתוך התקופה הזו עברנו לבני ברק, ודבר לא השתנה. הבית הנוח והנעים שאיפשר לה יתר פרטיות לא פיצה או ניחם על האין. על היעדר עניין, חברה נאותה, תעסוקה נכונה, ומעל לכל, אבא אהוב שלא היה שם בשבילה. לכן, כשחנן העלה רעיון לשדכה לבחור עיוור שגר בדימונה, פשוט הסכמתי. כמעט אימפולסיבית. הרי לא היו לי כל פתרונות וגם לא לגורמי הרפואה או הרווחה. עליזה נסעה שוב לדימונה, לכאורה לזמן בלתי מוגבל. כמובן שלא הייתה אפילו שיחה אחת שבה יכולתי להבין מה באמת עובר עליה, ומאוד רציתי לקוות לטוב. דמיינתי שתצא מבדידותה, שתמצא זוגיות סבירה, וגם, מודה, אולי אעז לחוש הקלה מסוימת מדאגותיי התמידיות. זה לא מה שקרה. עליזה פשוט ברחה כעבור חודש מבלי לדווח לאיש והגיעה חזרה במונית הביתה. היא אף לא סיפרה דבר על הימים האלה. לא על החתן המיועד שיש להניח שאכזבה, ולא על אבא שלה, אשתו, או החוויה עצמה. לאחר נצח, הגיעו חדשות טובות בדרך לא דרך. אי קטן ורוטט של הסכמה בין עליזה לביני. באותם ימים, רבו ההפגנות של הורים לילדים בעלי צרכים מיוחדים שלא מצאו את דרכם, שנתקעו כי לא קיבלו את מבוקשם עבור הילד/ה, או שנזקקו ליותר כסף. אני לא הייתי בנויה למחאה גלויה לעין, ותמיד חיפשתי פתרונות מעשיים שאני אישית יוזמת. אז פשוט פניתי לויקטור שם טוב ז״ל, שנבחר לשר הבריאות מטעם מפ״ם, וביקשתי עזרה. הוא ענה בחביבות רבה: ״לא רוצה לטרטר אותך לירושלים. גשי למנכ״ל משרד הבריאות בתל אביב, ואם לא תקבלי מענה חזרי אליי.״ ״אין די מילים להודות לך.. לא שיערתי שיהיה כל כך קל להגיע אליך ולזכות במענה שיסייע לנו באופן אישי.״ המנכ״ל היושב בתל אביב היה תכליתי וממוקד מטרה, הוא האזין, פעל, והשיג תוצאה נפלאה לתפיסתי. תוך שמונה ימים מאותה שיחה עליזה הוזמנה לראיון עבודה בבית חולים ״אסף הרופא״. המנכ״ל ביקש שלא להזכיר את האפילפסיה בגלל דעות קדומות שעלולות לפגוע בקבלתה לעבודה. הסכמתי מיד למרות שחשבתי שלא נכון לפעול כך.