HANA

55 חנה, למרות הכול הגעתי עם אימי לתל השומר לאחר שנפלה ושברה יד. בשעות בהן בילינו במיון לא נמצא אורטופד שיטפל בה והיא סבלה מכאבים קשים ביותר. החלטתי להתקשר לפרופ׳ שיבא לעזרה. ניגשתי למרכזיה, ולאחר שיחה קצרה עם הפרופסור, ניהלתי שיחה עם המרכזן. סיפרתי לו על התלאות של עליזה בכל הקשור ללימודים, ועל שאיפתה הכנה לעבוד בהמשך כמרכזנית. ״מה הבעיה? תביאי אותה אליי, אלמד אותה כל מה שצריך כדי לעבוד. יש לי סבלנות, וזה לא כזה מסובך כמו שסיפרו לכן.״ ״אתה בטוח? היא ילדה בעייתית עם הישגים לימודיים מאוד חלשים.״ ״כאן, איתי, היא תהיה בונבוניירה. אני מבטיח לך. אני יודע לדבר עם כל אחד, ולהסביר בצורה פשוטה את סודות המקצוע הזה. אני ממש אשמח להכיר אותה ולעזור לה ככל יכולתי.״ ואכן, נוצר חיבור מעולה, עליזה הגיעה בדבקות למרכזיה, גילתה מוטיבציה מאוד גבוהה, פקחותה באה לידי ביטוי, והיא ממש בקלות הפכה לאשת מקצוע. היא המשיכה להיות שוליית המורה הטלפן, ונהנתה מאוד מהשייכות, מהעיסוק, ומההתעסקות. מספר חודשים מאוחר יותר, פרופ׳ שיבא התקשר אליי. לאחר מילות ברכה חמות, הוא סיפר: ״המרכזיה שבה עליזה נמצאת מלאה באופן קבוע בחיילים שצריכים להתקשר. לא נראה לי רעיון טוב שעליזה תשהה עם חיילים. היא נערה צעירה, ולא בטוח שתדע לשמור על עצמה. מציע שתוציאי אותה משם ואני אדאג להעביר אותה למחלקת יולדות. מתקיים שם קורס טלפניות מטעם משרד העבודה. היא תקבל תעודה בסיום, ושמונים לירות בחודש.״ כמובן שהודיתי לו ועשיתי כדבריו. עליזה להפתעתי לא התנגדה לשינוי, היא למדה יפה מספר חודשים, סיימה, קיבלה תעודה, ואז הסתבר שאין תקן להעסקתה. שמונה שנים לא נמצא מענה או פתרון לעניין התעסוקה שלה. שמונה שנים בהן ישבה בבית, עצבנית, מעשנת, מתנגדת, ומשועממת. המצב הדיכאוני המוגבר שלה גזל אותי עוד יותר בעיקר מאמי ויצחק שמעולם לא ״יצאו מהכלים״ או אפילו התלוננו על כך שהיא שאבה אותי באופן שלא הותיר מספיק מקום לאחרים. אך לא הייתה דרך שלא אשבר. לראות אותה, נערה צעירה מאוד, מעשנת סיגריות ב״שרשרת״, רוטנת, מזיזה את רגליה בחוסר נוחות, מקבלת יותר התקפים, לא אוכלת, שותה קפה שחור. קשה מאוד היה להזיזה ממקומה, וחוץ מהמילה ״לא״, לא נשמעו מילים נוספות רבות. מעט אנשים נכנסו אל חייה, ואני התחלתי