HANA

חנה נויברגר-אלעל 54 אביה התייאש מן האפשרות לקדם אותה, האם ה״חורגת״ הייתה רחוקה מהיכולת או הרצון לסייע, והקטנה שלי חייה בוואקום שאין בו גירויים הולמים בצד האינטלקטואלי. אני מתארת לעצמי שהיו גם התקפים אפילפטיים שלא הוסיפו בריאות לכל המתרחש. עליהם אגב מאוד מיעטנו לדבר. סוג של ״טאבו״ שכאילו שומר על שלמותה של הילדה שהפסיקה להיות שלמה ביום בהיר אחד כשהייתה בת חמש .. אז החיים בסביבה החדשה היו בלתי אפשריים לעליזה למרות ריבוי בני המשפחה. הזרות שלה בתוספת היעדרי לא היו נכונים עבורה. בתקופה זו הבנתי סופית שעליי להיצמד אליה תמיד ברמה מסוימת. שתפקידי אינו רק להגן ולשמור עליה, אלא גם לתרגם לה לעיתים תכופות את המציאות. עד היום אני מבינה היטב את השאיפה הבלתי פוסקת שלה לעצמאות ואת ״סטירות הלחי״ שתחטוף בדרך אשר ירחיקו אותה לפרקים מהיעד. בהרבה תחנות בחיים ניסיתי, וחלקית הצלחתי לאפשר לה. בתקופות אחרות שוב נצמדתי. בתוך המטוטלת הזו חיינו ביחד ולחוד עד יום מותה. מהתקופה בדימונה היא חזרה מאוד כעוסה ומתוסכלת לא בהכרח בגלל התנהגות האחרים כלפיה אלא כנראה מתוך חיבור לתחושת הכישלון שלה לפלס לעצמה דרך, להבין את הסביבה בצורה נכונה, ולהסתדר בלי נוכחותי. הילדה העצמאית, הנחושה, הפקחית, החזקה שלי ששרדה מחלה שהייתה אמורה להמיתה, לא הצליחה להסתדר ללא התיווך שלי, ואף הבינה שאביה חסר אונים מול הצרכים המיוחדים שלה. ההתבגרות, התסכול מהלימודים, וכישלון המעבר לדימונה, החמירו את הרגשות הסוערים והציפו אותה מידי פעם ברמה שגרם לה להטיח אותם על כולנו בלי סינון. היא פיתחה רגשות שליליים קשים כלפי ה״גברים שבחיי״, והפסיקה לשתף פעולה או להתייחס בידידות מינימלית אל מי משניהם. הם באו על חשבונה לתפיסתה והיא לא יכלה לשאת זאת. היא נעשתה פרועה ופגועה במידה שווה בימים ארוכים בהם ישבה בבית בחוסר מעש ובחוסר עניין, מידי פעם בהתקפים של ריצה וצעקות. , היה גם אופק: מסתבר שהיה לה חלום. היא החליטה שכל מה שהיא אבל רוצה לעשות בחייה זה לעבוד כטלפנית. עבודה שברמת העיקרון הפכה כמעט לסטריאוטיפ של האדם העיוור, אך האופציה הזו הייתה באותה תקופה ״סגורה״ עבורה. היא הייתה ילדה עדיין, היה עליה לעבור קורס מסודר בנושא זה, וגורמי הרווחה שטיפלו בה טענו שרמת ההשכלה שלה אינה מספקת כתנאי מקדים ללימודים אלה. וכמו בהרבה מקרים אחרים, צירופי מקרים ״לוקחים פיקוד״ על עלילת החיים שלי..