HANA

53 חנה, למרות הכול היא הוצבה ביחד עם עיוורים מבוגרים בתעסוקה משעממת במיוחד: למלא סוכר וניל לתוך שקיות קטנות. היה די ברור שגם את זה היא תתקשה לשרוד, ואני גזרתי על עצמי יתר שתיקה. חוסר שביעות הרצון הכרונית שלה שהייתה מוצדקת לעיתים הוביל אותה לגחמות ולהחלטות שדי ברור שאינן מעשיות ושלא יחזיקו מעמד. עם זאת, כשהעלתה רעיון לעבור לגור עם אביה ובאופן מפתיע הוא הסכים, החלטתי גם אני להסכים. האמנתי ששתינו זקוקות לנסות אפשרות כזו, עם כל החששות המלווים. חשבתי שאולי זה יהיה צעד נכון לקראת עצמאות מוגברת. אולי תיווצר מערכת יחסים משמעותית יותר עם אביה. אולי סביבה חדשה תיטיב את השתלבותה. חנן נישא, לאשתו הייתה בת קטנה מנישואין קודמים. בהמשך נולדו להם שני בנים שלא התעניינו במיוחד בעליזה, והקשר ביניהם היה רופף. הם לא היוו משפחה גרעינית עבורה באף שלב. משפחת אלעל החדשה התגוררה בדימונה, לחנן כבר הייתה עבודה יציבה בשרות התעסוקה, והוא הפך לדמות די ידועה בעיירה. בנוסף, המניע החזק של עליזה לעבור לדימונה שגם שכנע אותי היה המשפחה מצד האב שהתגוררה בסמוך: ההורים של חנן שכבר היו זקנים אך עדיין ידעו להביע אהבה לנכדה ״המסכנה״. ״משכינה אל זריירה״ - מסכנה הקטנה נהגה סבתא לכנות את הנכדה שנקראה על שמה. אמנם קראו לה שמחה, אך עליזה היה קרוב מספיק ויותר מודרני באותם ימים. גם אחיו של חנן, יגאל, ואשתו שולה, הטובה בחברותיי, חיו באותה שכונה, וגידלו שלושה ילדים. שתי הבנות הגדולות היו בערך בגילה של עליזה. ההתלהבות הראשונית מהמעבר התפוגגה די מהר, ומצאתי את עצמי עסוקה באינספור נסיעות לבדוק מקרוב מה שלום הילדה שלי וכיצד היא משתלבת. אשתו של חנן ועליזה לא הצליחו ליצור חיבור משמעותי בלשון המעטה, וחנן, שהיה בעצמו מרוחק מאוד, רק החמיר את הבעיה בהתעלמות ממנה. למרות עיוורונה היא גם יכלה לראות את אביה נותן יחסמועדף לבתשל אשתו, וה״כימיה״ בין שני אלה הכאיבה לה מאוד. השהייה אצל יגאל ושולה ״הצילה״ אותה מדכדוך מוחלט. דודה שולה החמה והאוהבת העניקה לה תשומת לב יתירה והזמינה אותה לשהות עימם ככל שתחפוץ. יתכן שדווקא הבית החם הזה שהובילו אבא יגאל האחראי והרציני ואמא שולה שכולה ליטוף הגבירו את הכאב ותחושת התלישות שלה. ככל שגדלה והייתה לנערה כן החלו להיווצר בקיעים בתפיסתה את הבית שלנו, שלה, של יצחק, של אמי ושלי. לא תמיד הבנתי את הדרמטיות הרגשית שלה, אבל מאוד נזהרתי מלשפוט אותה. הרי לא חייתי ״בנעליה״ אפילו יום אחד.. על העולם הפנימי המנוכר שלה נוספו הקשיים בבית הספר שהתעצמו והגדילו את הפערים בינה לבין שאר הילדים.