HANA

חנה נויברגר-אלעל 52 נולד אמי-אמנון הבן של יצחק ושלי, אחיה הפצפון והיפיפה של 1962 בשנת עליזה שכבר הייתה כמעט נערה.. תינוק תקשורתי וחייכן שכולם אהבו לאהוב, ובמיוחד עליזה. היא מהר מאוד הבינה כי אמי לא יערער את הבלעדיות שיש לה אצלי, ואפילו לא את הקשר הטוב שנוצר בינה לבין יצחק. לכן בתחילת הדרך כאחות גדולה היא לא חשפה חששות, קנאה, או כל התנהגות אחרת המלמדת על אי קבלה. אמי נולד בתקופה לא פשוטה עבור עליזה, והיא מצאה בו ניחומים מסוימים. היא אהבה להריח אותו, היא גרמה לו בשלב מאוד מוקדם לצחוק בקול רם, ונהנתה לחבק אותו בעוצמה שלפעמים דרשה את התערבותי. אמי מצידו שיתף פעולה עם אחותו הגדולה, ומשלב של גרגורים וחיוכים הם עברו ביחד לשלב בו הם משחקים ונהנים כשלעליזה ניתנת הזדמנות להוכיח יצירתיות ומנהיגות חביבה רוב הזמן. יצחק ״לקח״ פיקוד על רוב ההתעסקות הנדרשת בגידולו של אמי, תוך שהוא מותיר מקום לעליזה לקחת חלק בהעסקתו, ואני נותרתי עם הקשיים, הלבטים, הפחדים, הדאגות, והדילמות. יתר על כן, בכל הקשור לעליזה המעטתי לשתף את יצחק כי חששתי שאולי נימאס עליו. הוא מצידו התעניין, התנדב, וסייע בהתאם, כולל, בהמשך, הסעות לעבודה. החוזה החדש שהתקבע שכלל בן זוג ועוד ילד, התאים לכולם. תחושת המשפחה נוצרה הרבה בזכות יצחק שהסכים לגבות אותי בכל עניין ובכל תפקיד ועל כך תודתי נתונה לו עד היום. כל אלה לא יכלו לבטל או להשפיע על העובדה שהאתגרים שעליזה הציבה ״הרימו ראש.״ כשהגיעה עליזה לכיתה ז׳, התחלתי לפנות באופן מסודר לגורמים מטפלים על מנת להבין מה הן האופציות העתידיות לעליזה. הבנתי שהישגיה הנמוכים בלימודים יורידו מסדר היום אפשרות שתגיע לבית ספר תיכון רגיל. הגורמים המטפלים הפנו אותנו למכון ״הדסה״ בירושלים לצורך ייעוץ. הסתבר שקיים בית ספר שבו קבוצות עיוורים לומדים עם מורה בעלת התמחות מיוחדת, מתרגלים כתב ברייל, ואפילו גיאוגרפיה לומדים באמצעות חוש המישוש. שמחתי מאוד שעליזה תוכל להצטרף, וכדרכי, כלל לא נבהלתי מהמרחק הגיאוגרפי בין בית הספר לבין מקום מגורינו. עליזה חזרה על כיתה ז׳ בבית הספר הנכסף, אך לצערי הרב היא לא שרדה אפילו עד חנוכה.. היא בשום אופן לא הסכימה להמשיך, וסירוב נחוש בגיל ארבע עשרה שונה במהותו מסירובים מוקדמים יותר מכיוון שלא הייתה לי כל דרך לדאוג לכך שתגיע. מרד הנעורים, שנמשך עד יום מותה לערך, הפך לקושי כרוני ביחסים בינינו.. גורמי הרווחה של אותם ימים, נציגי ״לשכת הסעד״, המליצו שתתחיל לבקר ב״מועדון לעיוור״ ברמת גן. באותם ימים כבר עברנו לרמת עמידר סמוך לבית אימי.