HANA

עליזה להתלונן על כאבי ראש קשים בתדירות של אחת לחודש, הייתי כשהחלה תחילה בטוחה שזה קשור לכאב בכל הצורות והגוונים שהיו מנת חלקה בעבר ובהווה. למרות זאת, עלה חשד בליבי שהתמונה הקלינית אולי אינה על רקע רגשי שכן ביום שכאב לה הראש היא הייתה מנוטרלת לחלוטין. או ״שפוכה״ וחסרת כוח, או חסרת שקט ומתרוצצת בחדר בחוסר תכלית. גוון פניה שהיה כהה מטבעו הפך צהוב בימים אלה, צבע עיניה השתנה לאפור, והיא גנחה בשקט, כאילו לעצמה בלבד. מכיוון שהייתה במעקב קבוע בבית החולים, העליתי עניין זה, שתקבע אם מדובר באפילפסיה. מסתבר EEG והוחלט לשלוח אותה לבדיקת שאכן זו המחלה הנוספת שאחזה בה ושלא ממש ידעתי מה טיבה ולמה עליי לצפות. תגובתי הייתה בהלה והמון דאגה מפני הבאות. המחשבה על ההשלכות של ההתקפים שהחלו להופיע מעבר לכאבי הראש, הדירה שינה מעיניי. הביטוי של המחלה אצלה היה צעקות, ריצה ללא מטרה, ורעד. אז מעבר לצורך הכללי שלי לשמור ולהגן עליה מפני כל רע, נוספו אלמנטים מבהילים ומסוכנים. ראשית, סכנה פיזית, ליפול או להיחבל גם בגלל עיוורונה, וגם מתוך האגרסיביות של ההתנהגות בזמן התקף. שנית, בגלל הצד הרגשי והחברתי הכרוך בכך, חרדתי מפני תגובות הילדים סביבה לעניין. לא היה לי ברור כמה חופש ניתן לתת לה בלי סכנת פציעות, וכפועל יוצא, האם החולי הנוסף הזה יותיר אותה בבית סובלת יותר? הייתה לעליזה חברה טובה מאוד שהוריה היו הבעלים של המכולת הסמוכה. הם סייעו עם בייביסיטרים, ועליזה שמאוד נהנתה להימצא באזורי אוכל ולתכנן את המנה הבאה שתכין, אהבה לשהות במכולת עם חברתה. דווקא הקרבה הזו הדאיגה אותי שכן לא יכולתי לסמוך על תגובת ילדה, טובה ככל שתהיה, למחזה שהוא בעצם הביטוי של המחלה. הקושי לאזן אותה באמצעות תרופות ולמנוע התקפים, רק חיזק בי את המתח המתמיד לגבי מה קורה עם הילדה כשאינני בסביבה לסוכך עליה ולמנוע כל פגיעה. כזכור, נעדרתי הרבה מהבית. הניסיון עם השכנים היקרים האלה ועם אימי האהובה שסייעה רבות לימד אותי שיש אנשים ואפילו ילדים שאוכל לסמוך על רמת החמלה וההבנה שלהם גם בחשיפה למצבי קיצון. היינו ברות מזל בעניין זה, ושימח אותי לגלות שהחברה הטובה הזו נותרה בקשר עמוק וארוך שנים עם עליזה, ולא הגיבה בהתרחקות גם לאחר שראתה את עליזה בהתקף. חנה נויברגר-אלעל 50