HANA

את עצמה כמי שמיישמת את הדרך של פלורנס נייטינגייל על כל המשתמע, היה הרסני כנראה. היא נסחפה להרפתקה חושנית ובלתי מחייבת, ובהמשך, התאכזבה, כעסה, ונכנסה לעצב עמוק. הטלטלה שעברה עמדה בסתירה לצורך שלה להיות טהורה וראויה לשליחות שראתה בשיוך המקצועי בו בחרה. נכון, זה נשמע לי מליצי ומוגזם, במיוחד במרחק השנים, אבל מכיוון שאחותי הייתה כולה מידות טובות עד כדי תום, האמנתי שחוותה קושי שלא הצליחה להכיל ולעבור הלאה.. רמת ההלקאה העצמית תאם את אופן שיפוטה את האירועים בדרך נוקשה למדי. מרים הפנימה יותר את הדרך שאמא שלנו הכתיבה ודי הסתייגה מהמרד הגלוי שלי בכל מה שנחשב בעיניי כ״שטויות שעבר זמנם״. בנוסף, ובלי קשר לסיפור האהבה, די ברור לי ששליחות במחלקת כוויות הייתה בלתי נסבלת, אולי הקשה מכל האפשרויות שעמדו בפניה. יתכן שהחוסן הנדרש בעמידה מול חיילים צעירים שמראם פגוע וריחם לעיתים חרוך לא עמד לרשותה ברמה הנדרשת, והיא הייתה יותר עדינה ופגיעה מכפי ששידרה לרופאים שסביבה, למוריה, ולמטופליה. יתכן גם שהפער בין הסבל שראתה סביבה וחוותה בעבודתה, לבין הנערה שבחדרי חדרים התעסקה בנעוריה ובהתנסויותיה המיניות, הוא זה שהכריע בקבלת החלטה כל כך רעה. לא משנה מה חשבתי ביני לביני, וסיכוי גדול שניסיונותיי להבין, לנתח, ולפרש מוטעים מיסודם. מה שכן וודאי הוא שאת הצלקת הזו לא ניתן להסיר, ואת השפעתה של הטרגדיה הזו על עליזה נאלצתי לזהות גם לאורך חייה. הקושי הגדול שלי היה ההבנה שאולי כל זה היה נמנע אילו היינו כן מדברות אחת עם השנייה גם על נושאים אינטימיים ורגשיים. לו יכולתי לזהות בשיחות נפש אמיתיות איתה את המקום האמיתי בו היא נמצאת. לו יכולתי לראות ייאוש בתוך עיניה המאירות. לו יכולתי לחבק אותה כל כך חזק שלא תהיה לה דרך לחמוק ממני, מאיתנו. אני מניחה שהיא לא דיברה איתי על הייאוש שאחז בה לא רק בגלל העדר מילים כמקובל אצלנו, אלא גם כי היא ידעה שחיי מתנהלים כרכבת הרים. התנועה המהירה בין עליזה, עבודה, זוגיות בעייתית, ופעילות פוליטית, גרמה לה כנראה להסיק שאל לה ״להפריע״ לי.. למרות שכבר אז, לפני שישים וארבע שנים, הבנתי את גודל החיסרון וגודל האסון הכרוך בשתיקה, כאמור, רק לאחרונה השתניתי. הפסקתי לחסוך במילים ואפילו בדמעות. להן אני מקצה מקום יותר נדיב שכן כבר אינני חוששת יותר מהתפרקות שתפגע בתפקודי. 45 חנה, למרות הכול