HANA

חנה נויברגר-אלעל 42 לבתי מידות שבחזיתם גינות מטופחות עם ערוגות פרחים, ממטרות משקשקות בשמחה, ואופני ילדים שעומדים זקופים ונקיים על השבילים. בין אושר קטן אחד למשנהו תמיד חלחלו גם רגשות אשם. עליזה זקוקה לי, אימי לא צעירה, ואני מעמיסה גם התנדבויות על סדר יומי העמוס ממילא. ואז אני מיד מרגיעה את עצמי כי המדינה הצעירה ואני זקוקות לנשמה ומה שאני עושה חשוב מאין כמותו.. למעשה, במקום העבודה, יהיה אשר יהיה, לא הרגשתי צורך להיעזר במשהו או במישהו. גם בתחומים שהיו זרים לי תחילה, נהניתי להתנהל כאילו אני ״בעלת הבית״ שיודעת ומבינה הכול. העזתי לבצע משימות ותפקידים שלא היה לי ידע בהם כשתחושות חיוביות מציפות אותי: סקרנות, הרפתקנות, רצון ללמוד ולהתחדש, צורך להתבטא, וגם, לא פחות חשוב, להתפרנס. היתרונות בגישה זו ברורים מאליו. החיסרון המרכזי היה נעוץ בעובדה שהייתי אשת איש שהיה מאוד אחר, ולכן נקודות המפגש שלנו הלכו והתדללו. כלומר, כבר בשנות החמישים, כשהמושג ״פמיניזם״ טרם עלה לכותרות, השתייכתי לקבוצת הנשים העצמאיות שמנתבות בין כל תחומי האחריות ולא כל כך עסוקות במשק הבית. נכון אמנם שבמסגרת הקומונות הקיבוציות, בחברה יחסית הומוגנית, העניין היה מקובל, אך מדיירי המעברות הכעורות היה מצופה למבנה התואם את דגם הישן. היו לחנן טענות רבות כלפיי, חלקן אולי מוצדקות: הוא לא הבין את הצורך שלי להיות צמודה לביתי גם לאחר השחרור מבית החולים. להקל על חייה, למצוא עבורה את האפשרויות הלימודיות ולאחר מכן התעסוקתיות המתאימות ביותר, ולארח לה חברה. הוא כאמור ניסה אמנם לסייע, אך מחויבותו הכוללת כלפיה הייתה מעטה. לאור הטוטאליות של ההתמסרות שלי הוא התרחק משתינו. אולי כהתרסה, אולי מתוך הקושי שלו להשלים עם המצב החדש של ביתו וכפועל יוצא של מרקם היחסים בין שלושתנו. לעיתים נראה היה לי שהוא רואה בפעילותי בתנועה סוג של תחרות. כשהייתי חוזרת בעיניים בורקות, מסופקת ושמחה, נתקלתי בעצב ובביקורתיות שלו, והעדפתי לשמור את חוויותיי לעצמי. בשעות בהן היינו ביחד הרגשתי שהוא ״מכבה״ את הניצוץ שהיה בי וזאת, לא מתוך כוונה רעה, אלא יותר מתוך מצוקותיו שלו, שלא אפשרו לו לקבל אותי ואת עליזה כמו שאנחנו. בבית, איתו, הרגשתי שאני ״שוחה נגד הזרם״. זה נכון שבתקופה זו התלבטתי מאוד שכן לא הייתי בטוחה שגירושין ייטיבו עם עליזה, אך חנן, שתחילה לא היה מעוניין להתגרש, בשלב הזה התעקש שתוכנית הפרידה תצא אל הפועל. איכשהו, ״גררנו״ את חיינו המשותפים הרבה יותר מהנחוץ, כלומר, עד שנעשה