HANA

חנה נויברגר-אלעל 40 ״אני לא מקשה ולא כלום. אני רק לא רוצה.״ לאחר ניסיונות רבים נוספים וויכוחים של ״כן ולא״, הייתי חייבת להפעיל כוח בעניינים שאי אפשר לוותר עליהם. למרות שהפעלת הכוח הייתה בעצם חיבוק, ניתן לומר לפיתה והרמה בזרועותיי אל היעד הנדרש, היא צרחה והשתוללה גם במקלחת. רק בקושי שמרתי על לשוני והמשכתי לדבר אליה בתקיפות וברוך משולבים. המצבים האלה פרקו והתישו אותי גם פיזית וגם רגשית. הצעקות שלה, והנטייה שלה לחבוט בי ברגליים וגם במילים, מאוד העציבו אותי, ובתוך תוכי, הייתי פחות חסינה וחזקה. תמיד הרגשתי שההתמודדות הרגילה של הורים במצבים בהם העניינים אינם זורמים הופכת אצלי לכאב אדיר, ואולי, עמוק בפנים, אעז לומר החמלה כלפיה התערבבה ברחמים עצמיים שלעולם לא היו ניכרים כלפי חוץ. גם אם עליזה הייתה קלה לנשיאה ולמרות שלא הייתה לי בעיה להחזיק אותה, בתום המשימות הקשות הייתי נאנחת מעומק ליבי ומתפללת שאיכשהו יפחתו אירועים מסוג זה. היא תמיד הייתה רזונת וקטנטונת כי אחד הסירובים הנוקשים ביותר שלה שלא פסקו לאורך כל חייה היה בעניין ה״זכות״ שלה לא לאכול. זאת בניגוד לעניין הכללי שהיה לה בהכנת מטעמים שונים בכל שלב בחייה. היא אהבה ניחוח של בישול, ריח של עוגות, וקניות במכולת או אצל הירקן. היא התעקשה שהחמור הצייתן שעמד בכניסה לירקניה חייך אליה, ולחש לה בשפתו מתכונים מעולים אותם ניסתה בבית. אני חייבת לומר שזה היה חמור די מוכשר, כי היה לה, כבר בילדותה, מגע של סבתא מפנקת במטבח. היא אהבה להעניק מעצמה לאהוביה, וערוץ האוכל היה הדרך שלה להביע חיבה בלי להתרפק או לחבק. היא כנראה גם קיוותה שמתנות וממתקים יחזקו את תחושת השייכות שלה. אני אפשרתי לה להתנסות בכל מה שעשה לה טוב, גם אם המטבח לאחר שעבדה בו הפך לשדה קרב מבחינת אי הסדר והלכלוך. כשאחותי המליצה שתלמד שירה וריקוד כי היא מאוד נמשכת למוזיקה ולתנועה, רשמתי אותה לשיעורי בלט וזימרה בלי לחשוב פעמיים על המחיר ועל ההתעסקות בלקחת אותה ולהחזירה. מדובר באמצע שנות החמישים בהם רק בעלי אמצעים אפשרו לילדיהם למידה והתנסויות מסוג זה. עליזה הוקירה תודה על מה שקיבלה, אבל לרוב לא אני הייתי ה״זוכה״ בהערכה.. היא הייתה מאוד קשורה לדודה מרים, אחותי, והרעיפה עליה אהבה רבה. הן נהגו להסתודד בחשאי, כמנסות להסתיר איזה עולם שאינני חלק ממנו. אני שמחתי שהן היו קרובות, ואהבתי לראות אותן מחוברות בצורה חיובית ומחויכת שבעצם ממדרת אותי. כשהייתי שואלת את אחותי על מה הן דיברו היא אמרה שאין בכוונתה לספר לי כי עליזה זקוקה לתחושה שיש לה גם חיים מובדלים ממני. קיבלתי זאת בהבנה