HANA

39 חנה, למרות הכול היא פשוט לא נתנה לשום דבר לחסום את דרכה או ״להפריע״ לה לממש את השאיפה העיקשת והבלתי נגמרת שלה להיות כמו כולם. היא גילתה יכולת מתמשכת לענות ״בסדר״ במלוא הכוונה כשנשאלה שאלות לגבי מצבה הפיזי או מצב הרוח שלה. היא צחקה בצחוק גדול, ניתן לומר מופרז, מבדיחות ומהשתובבויות של ילדים. תוך כדי היא נטתה להשעין את ראשה על צוואר הילד שנמצא לידה כדי להדגיש כמה משועשעת היא. היא הרבתה ביוזמות. הזמינה ילדים, נטתה לפנק אותם בממתקים שחסכה מעצמה, והיא הייתה מוכנה לכל פעילות, מסוכנת או מאתגרת עבורה ככל שתהיה. היא הייתה מוכנה להפגין ריצה מהירה, קפיצה גבוהה, תפיסת כדור או זריקתו בהתאם לזיהוי הקולות בסביבה, לשחק מחבואים, תוך איתור מקומות מחבוא טובים או מציאת מתחבא אחר דרך רחשים וצלילים שכנראה רק היא שמעה. הערצתי את יכולתה להערים על הסביבה ולהיראות כאילו אין ליקויי בראייתה ואין עוד תופעות נוירולוגיות שגורמות לה לאובדן הכרה ולהגבלת פעילויותיה. היא מצד אחד ממש לא התבכיינה על מצבה המיוחד גם בשלב שהיה לה כבר ברור שכלום ממה שעברה לא הולך להיעלם, והיא לעולם תידרש להשתמש בהמון כוח על מנת לבצע פעילויות שנראות לאחרים פשוטות ביותר או ברורות מאליהן. היא הייתה שווה בין שווים, בזכות עצמה. את פקחותה ותפיסתה המהירה היא ניתבה אך ורק לצד שמשרת את חייה החברתיים. הקשיים של הילדה האהובה שלנו להילחם בגזרת הגורל שנחתה עליה, להיות מרוכזת בהשגת שייכות וחברה, ולהתמודד עם הכישלון בלימודים, הפכו אותה לילדה הרבה פחות נוחה מכפי שהייתה לפני המחלה. מכיוון שתמיד הייתי הדמות הכי קרובה והמטפלת הבלעדית בה, ספגתי את מרבית ה״אש״. היא חשפה התנגדויות להובלה שלי תרתי משמע. לעיתים קרובות מאוד היא נהגה להתיש אותי בוויכוחי סרק. לכאורה אלה היו ביטויים של ״נורמליות״, אך עוצמתם הייתה מעל ומעבר לכל ממוצע הגיוני וידוע אצל ילדים. ״עליזה, זה הזמן להתקלח ולישון.״ ״לא רוצה.״ ״כבר עשר. מחר את צריכה לקום לבית הספר.״ ״לא רוצה.״ ״למה את מקשה עליי חמודה?״