HANA

חנה נויברגר-אלעל 38 יתכן שלו היינו מבררים בזמן את כל האופציות ולא מתרשמים מההמלצות הנשענות לכאורה על האבחונים, הפסיכולוגים, והאסכולות החינוכיות, עליזה הייתה בבגרותה במצב של מימוש עצמי מוגבר, ועם הרבה פחות תסכולים ובעיות. גם חרתה לי העובדה שהייתי מוכנה להשקיע כל מאמץ כדי לשפר את מצבה של ביתי, כולל נסיעה יומיומית ארוכה לקצה השני של העיר, שם נמצא בית הספר האמור. איכשהו, בימים בהם אנשים פחות פקפקו ב״דבר המומחה״, וכך נגררתי גם אני לכיוון שלא הייתי שלמה איתו באף שלב: להניח לה להתמודד כחלק מהחברה ה״רגילה.״ בכל מקרה, יתכן שההחלטה הזו תאמה את מזגה ואת הצורך שלה בהשתלבות ובעצמאות, ואולי בזכותה היא ידעה להחביא במומחיות של קוסמת את נכויותיה לאורך כל חייה בגלל ״צו ההשתלבות״. כך או אחרת, ההתעסקות בשאלה ״מה היה אילו״ מיותרת, ואפילו לא בהכרח מובילה למסקנה חד משמעית. אחד המשפטים הכי המורכבים שעליזה למדה כילדה היה: ״לילדה יש כוחות התמודדות בלתי נתפסים״. היא הבינה מה זה בלי להבין, והייתה לוחשת לעצמה את המשפט המחזק הזה תוך שהיא מחקה את קולי. גם כששיחקה עם ילדים אחרים הרבתה להשתמש בו בצורה שהייתה משעשעת. באופן כללי היה לה סוג של הומור שנבע לחלוטין מאירועי חייה. בימים בהם חשה בטוב ולא גלשה לתסכולים, היא אהבה לצחוק ולהצחיק ולא הייתה מחמיצה כל אירוע משעשע שהחיים זימנו לה. לפני שהחלה המחלה לא שמתי לב להומור וגם לא לכוחות. אולי כי לא הייתה לי הזדמנות וטוב שכך, ואולי כי הייתי עסוקה מאוד. אבל בתקופה בה שהינו בבית החולים, למדתי להכיר את החוזק ואת החוסן למרות שלכאורה אלה מילים מוזרות בהקשר של כל מה שקרה לה. הערצתי צדדים אלה באישיותה, הדגשתי אותם בכל דרך, וראיתי בהם סיבה לאופטימיות למרות הכול.. גם לגבי ההומור נהגתי כך. צחקתי צחוק פרוע וקצת מוגזם מכל אנקדוטה שהעלתה בה או בי חיוך.. חשבתי שבכך אתרום להעצמתן ולשימורן של שתי התכונות החשובות האלה. כשהייתה בהכרה, ניתן אמנם היה לחוש את העצב והקושי שלה, אך היא מיעטה להתלונן והייתה מרוכזת בניסיונות להמשיך להיות הילדה שהייתה לפני השנה הארורה ההיא. המאבק מול הנתונים הבריאותיים החדשים היה חסר סיכוי וגם לא הייתה לה דרך לדעת אם ניתן בכלל לעשות משהו בעניין. מול המגבלות החברתיות שהטילו עליה המחלות, היא הצטיינה בתמרון, באלתור, וביכולת להפוך לחלק מן הנעשה.